שני ספרי שירה חדשים בהוצאת פיוטית

יפה כפיר כתבה ספר על אם שאיבדה את היקר מכל את בתה, ילדתה. יפה מקדישה את הספר "מעבר לכאב" לבתה טל, הבת החיה ואת השירים בספר מקדישה בלא אומר לבתה האחרת יעל שנפקדת כעת מעולמה. כששאלתי את יפה בעת הכנת ההקדשות, האם את מקדישה את הספר ליעל, היא אמרה לי, לא זה הספר שלי, אלה האמירות שלי. כלומר זהו רצוני. אולם אי-אפשר להתעלם מן העובדה, שבכל פרקי הספר עולה תמונת עולם של אם המתגעגעת אל בתה, סרן יעל כפיר ז"ל, שנהרגה בפיגוע רצחני ליד צריפין בשנת 2003. בשיר הפותח את הקובץ "מסע אישי" מצהירה המשוררת שהיא נושאת את הכאב עמה. זהו כאב קיומי, כאב שאינו נפרד ממנה. הדוברת חיה עמו ובוחרת גם באושר. היא אינה מוכנה לשקוע ולכן היא מנווטת בין העולמות. עולם השכול מצד אחד בו מכוות האש פגעה בה ולתמיד נוגעת בנשמתה. יפה כפיר אינה מוותרת על העולם הגשמי וחוויותיו. "חווה את העולם הזה בכל חושיו". דרכה של המשוררת יפה כפיר בסינתזה המחברת בין העולם הכואב, שבו היא חיה מכורח, לבין העולם שבו ניתן לחוות את החיים המסבים אושר. אל תטעו היא אומרת אם אני חווה את החוויות הללו של האושר אני עדיין עמוק בתוך הכאב הזה, ואין אפשרות לעבור את החיים האלה ללא כאב כעת משפגעה בי האש הזאת. פגשתי ספרים שהייתה בהם נגיעה בכאב, אך מעטים הספרים האמיצים שבהם הנגיעה כל-כך רחבה. אתה יכול למצוא שיר או שניים וכאן השיטוט בספר מגלה שאין אפשרות לחלוף בין דפיו של הספר, אף שיש הבטחה שהכתיבה היא "מעבר לכאב", הרי שהכתיבה היא כל כולה כתיבה מתוך כאב. נדמה שיפה כפיר כותבת את הדברים הכואבים כדי להיות שם בשביל בתה. כשאני נוגעת בשירים כעת כשהם ערוכים וסדורים בצורה של ספר, אפשר לומר ששיריה הכואבים הם שירים יפים. התמונה המצטיירת לקורא בעת קריאת השירים היא תמונת כאבה של המשוררת. היא אינה מוותרת לקורא ומכניסה אותו לתוך עולם השכול מייד בשיר הראשון.

"שברי חלומותיי" עמוד 11

בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים הַקֶּבֶר מְחַכֶּה לִי. יַלְדָתִי בְּתַכְרִיכִים. אֲנִי חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁבָּרִים אַל אֶבֶן מַצֵּבָה וְצוֹלְלִים אֶל בֹּר שָׁחֹר מְרֻסָּקִים שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתַי מִסְתַּחְרְרִים בְּבֹּר שָׁחֹר. עולמה של המשוררת הוא עולם בו צרובות תמונות מבית הקברות והלוויה. בשיר השני בהמשך ההוויה של האבל הרצון להיות איתה ואין דרך אחרת אלא "אנפץ את הגולגלת / אמות / אתה". את מסע הרגשות שהיא עוברת, היא מתארת בשיר "בים שלם של בכי". יפה כפיר נעה בין הקטבים בין הרצון להיות עם בתה המתה, משאלה שחוזרת בכמה שירים. לבין הרצון לחוות את העולם הזה. היא נעה בין העולמות וממשיכה אף שהכאב שלה שורף ומדמם. "הכאב שלי". בשירי החלק הראשון של הקובץ, וידויים באשר לרצון של המשוררת להמשיך לחיות עם הכאב.

לי אין מילים עמוד 19

לִי אֵין מִלִּים לָתֵת בִּטּוּי לַכְּאֵב אוֹ לְהַגִּיד אֲפִלּוּ לֹא לַחְשֹׁב אֶת הַכְּאֵב. לִי אֵין מִלִּים לִכְעֹס. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בִּתִּי שֶׁנִּקְבְּרָה בָּאֲדָמָה הַזּוֹ בַּפַּחַד, בָּאֵימָה וַחֲרָדָה. לִי רַק אֶפְשָׁר לִהְיוֹת קְפוּאָה וּבִי גּוּשׁ קֶרַח בֵּין סַרְעֶפֶת לַצְּלָעוֹת. בְּכֹחוֹתַי, דַּלִּים, כָּלִים, אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת מַה שֶׁחַי בִּי עוֹד... כחלק מן הכתיבה, מנסה האם ליצור דיאלוג עם הבת, והיא כותבת אל בתה הנמענת, כשחלק מן השירים בפנייה אל יעל כבר בכותרת השירים. "הצער הוא בכל, יעל" בעמוד 20. לצד שירים המבטאים כאב עצום, נמצא בספר את דמותה של יפה כפיר, הדמות שאף שהיא נמשכת אל התהומות, מוצאת "אוליי בכל זאת יש עוד טעם לחיים על פני האדמה". התנודתיות מאפיינת את עולמה של המשוררת, מגיעה עד לתהומות ואחר אוספת את עצמה כדי להגיע אל פסגות. המטוטלת של יפה כפיר היא מטולטלת שמטלטלת את נפשה של הדוברת מקצה אל קצה. מקצה הרגש האחד עד לקצה הרגש האחר. בין השירים על האובדן, גם שיר שמוקדש לבעלה עמירם שנפטר לפני כשלושה חודשים, החלק הזה של השכול אינו מסתיים בנקודת זמן מסוימת. "הכי טוב שאפשר" אפשר לומר שעמירם היה העוגן בו נאחזה המשוררת ברגעים קשים.

הכי טוב שאפשר

לעמירם הִיא בְּלִבִּי, וְהִיא אֵינֶנָּה. קַיָּם מְאֹד הַכְּאֵב. הוֹלֵךְ וּבָא. מַרְאֶה שֶׁל יֶלֶד מְעוֹרֵר אוֹתוֹ. מַרְאֶה שֶׁל נַעֲרָה. קִרְבָה בֵּין אֵם לְבַת: בָּנוֹת וְאִמָּהוֹת עוֹבְרוֹת בַּדֶּרֶךְ לָהֶן קִרְבָה, וְלִי הַבֶּכִי. אֲנִי סְפוּגָה בְּצַעַר, כְּמוֹ צָעִיף גָּדוֹל שָׁקוּף עוֹטֵף אוֹתִי חוֹנֵק אוֹתִי. כּוֹפֶה עָלַי לִנְשֹׁם בְּכֹחַ וְלָדַעַת: לֹא הַכֹּל מֻבְטָח יֵשׁ קָצֶה לָאֹשֶׁר. אֲנִי רוֹצָה לָמוּת אִתָּהּ, וְגַם לִחְיוֹת. לִחְיוֹת עִם אֲחוֹתָהּ, בִּתִּי. עִם נֶכְדוֹתַי. זוֹ מִשְׁפַּחְתִּי. לִחְיוֹת עִם הָאָהוּב בָּאֲנָשִׁים. הָאִישׁ שֶׁלִּי. הוּא כָּאן, תָּמִיד, כְּמוֹ עֹגֶן, כְּמוֹ תַּמְרוּר, כְּמוֹ דֶּגֶל מִתְנוֹפֵף אֶל עָל. הוּא כָּאן לוֹמַר לִי בּוֹאִי, וְנִחְיֶה, וְלֹא נָמוּת. נִחְיֶה הֲכִי טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר. לַמְרוֹת הַכְּאֵב וְהַגַּעְגּוּעִים. הַמָּוֶת וְהַשְּׁכוֹל הֵם כָּאן תָּמִיד, בַּצָּד הַטּוֹב. הֵם נוֹכְחִים בַּחֲלוֹמוֹת. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת בְּיַחַד עִם הַצַּעַר, הֲכִי טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר.

• עמירם סימון, האהוב באנשים, האיש שלי, בעלי, החבר הכי טוב שלי, נפרד מן החיים בחורף 2013.

בספר השירים של יפה כפיר כבת לניצולי שואה, שירים של הישרדות, שירים של אם אמיצה שמהווה דוגמה לחיים לצד הכאב. סיומו של הספר בניסיון נוסף של המשוררת למצוא את הנקודה שבה תוכל להיאחז וזוהי אהבה, והיא יכולה לאהוב את עצמה. לכתוב בשפה שאינה מוכרת לה, שבה חייתה למען האחר וכעת היא מבקשת לחיות למען עצמה. השיר המסיים בעמוד 61 הוא שיר תפילה שיר של בקשה. סיום שהוא ניסיון לשוות לספר סיום אחר והתחלה חדשה.

סיפרה של אורנה בינור "גשרים" אף הוא ספר על אימהות. בשיר הפותח את הקובץ מכריזה הדוברת על כוחותיה. היא אישה מתהלכת, אישה שנעה בין חיים לחיים, בין גלגול לגלגול. אם יפה כפיר מטיילת בעולם באופן פיזי הרי שאורנה בינור נעה בעולם מטפורי ואנו נעים עמה כבר בשיר הראשון על גשרים דמיוניים שהיא טווה למען עצמה. הפתיחה בשיר גשרים לספר הוא הכרזה להתחלה חדשה לרצון לברוא דברים מהתחלה. "הלילה אצא בעקבותיהם מהססת". היציאה של אורנה בינור אינה מובנת מאליה היא יוצאת בחרדה לגעת בחומרים שנמצאים בהמשך הספר. הספר של אורנה הוא ספר עשיר מבחינה לשונית ובחינה תוכנית. ספר שבו נמצא שירים על ספיריטואליזם ורוחניות. נמצא בו שירים על מקומות שבהם גדלה - בסביבה הגיאוגרפית הקרובה וכן עולמות גיאוגרפיים רחוקים. שירים של אם על ילדיה. שירי משפחה על הוריה וגם שירי אהבה. אי-אפשר להכיל ספר כה גדוש בכמה מילים קצרות, אני אנסה לספר אילו שירים לכדו את תשומת לבי הראשונית בספרה של אורנה. השיר אימהות בעמוד 42 הוא אחד השירים היפים שקראתי לאחרונה.

אימהות

מַפֹּלֶת יְלָדִים בְּמִטְבָּחִי וַאֲנִי הָיִיתִי בְּנִפְלְאוֹת אֹדֶם הָעַגְבָנִיָּה בַּחִסְפּוּס הַקַּוִּי שֶׁל קְלִפַּת הַמְּלָפְפוֹן חוֹתֶכֶת בָּם חִתּוּךְ אַחַר חִתּוּךְ הָיִיתִי בְּאֹשֶׁר שֶׁל רֶגַע חָפוּן בְּקַעֲרִית סָלָט רִבּוּעִים רִבּוּעִים שְׁלֵמִים כַּהֲזָיָה טְרוּנְיָה עוֹלָה בִּי. מַפֹּלֶת יְלָדִים בְּבֵיתִי. אֲנִי נִפְרֶדֶת מֵחֲמִיצוּתוֹ הַצְּהַבְהַבָּה שֶׁל חֲצִי לִימוֹן עָסִיס נִגָּר מֵאֵינְסְפוֹר שַׂקִּיקִים זְעִירִים כְּשֶׁהֵם נִמְעָכִים בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי רֵיחַ סָלָט טָרִי מְלַוֶּה אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסַעַת לְחַדְרָם פּוֹתֶרֶת בְּהֶנֵּף מִלָּה תִּסְבֹּכֶת שֶׁל גְּבוּלוֹת וְצֶדֶק שׁוֹקֶלֶת רְגָשׁוֹת בְּמֹאזְנַיִם שֶׁל הֶרֶף עַיִן מַעֲבִירָה כַּף יָד רַכָּה וְאֶצְבָּעוֹת קֶסֶם עַל תַּלְתַּלִים וּלְבָבוֹת פְּרוּעִים מַשְׁכִּינַת שָׁלוֹם אֲנִי מַפֹּלֶת הַיְּלָדִים סְדוּרָה עַכְשָׁו עַד הָרֶגַע הַבָּא אֲנִי מְסִיטָה וִילוֹן הַמְּמַסֵּךְ בֵּין שְׁאוֹנָם אֶל דִּמְמַת הֱיוֹתִי שֶׁלֹּא אֶפָּלֵט בִּטְרוּנְיוֹת שֶׁל רֶגַע אֶל אִי מַהוּת שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח בְּטִרְדּוֹת שֶׁל רֶגַע אֵת עֶצֶם אַהֲבָתִי לִהְיוֹת אִי שֶׁל מַהוּת- אִמָּהוּת. במטבח של הדוברת, קיימים הילדים והם מפולת שנכנסת אל תוך חייה. בניסיונותיה היא מנסה לבשל מתכונים מתוך הירקות ולאפות את חייהם של ילדיה המשולים לפירות ולירקות בעולמה. כל חששה "שלא אפלט בטרוניות של רגע אי מהות, שלא אשכח בטרדות של רגע את עצם אהבתי להיות אי של מהות - אימהות". בשיר הזה מבקשת המשוררת לברר מהי אימהות. היא מבררת את מהותה המרכזית. שירי האימהות של אורנה בינור מופיעים בספר בפרק העץ המשפחתי. שיר נוסף "יש לי ילדה" לילדה בשיר עולם מורכב שאותו מנסה המשוררת לתאר. עולם מורכב שבו הילדה עתירת כישרונות, אך אינה מבחינה בין ימין לבין שמאל. שיר בו האם מתבוננת בילדתה ואינה יודעת במה תוכל להועיל. גם אורנה פונה אל בתה בשיר חורף במדרחוב. עמוד 46.

חורף במדרחוב

בּוֹאִי הַבִּיטִי אֵיךְ כְּטִפָּה זוֹלֶגֶת דִּמְעָה עַל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן רְאִי אֵיךְ כְּמַרְאַת הַלֵּב שְׁתֵּי הַשְּׁקוּפוֹת הָאֵלֶּה מַצְבִּיעוֹת לְעֵבֶר הַכֹּחַ שֶׁמֵּעֵבֶר לְכָל הַיֵּשׁ בּוֹאִי הַבִּיטִי בַּקֶּשֶׁת רַגְלֶיהָ בַּאֲדָמָה הִיא נִפְרֶשֶֹת כְּגֶשֶׁר מֵעוֹלָמוֹת אֶל עוֹלָמוֹת. עִם כָּל אֲשֶׁר לָךְ וְכָל אֲשֶׁר בָּךְ בּוֹאִי עִם כָּל אֲשֶׁר אַתְּ בַּחִבּוּק הַנִּפְרָשׂ מְהִלַּת לִבִּי אֶקְרָא לָךְ לִהְיוֹת לִרְאוֹת אֶת שֶׁמֵּצִיץ מִבַּעַד שַׁעֲרֵי זוּטוֹת הַיּוֹמְיוֹם הַנִּגְלֶה אֶל הַנִּסְתָּר. בּוֹאִי, בִּתִּי, יַחַד נִצְחַק אֵיךְ נֶאֱלַמְתִּי לְרֶגַע כְּנִשְׁאֶבֶת אֶל פַּעַר דּוֹרוֹת אֲנִי וּמְנוּסוֹת נַפְשִׁי הָעֲיֵפָה אֶל הַיֹּפִי כְּשֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מוּתָגִים בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה. שני ספרים של אימהות, הספרים מדברים אליי מאוד מן הרגש האימהי שטבוע בכולנו הנשים.