טבעו של אדם, שרק מה שהוא רואה (או לפחות מסוגל לראות) קיים עבורו, ומה שאינו רואה אינו קיים. על יסוד זה נוצרו, כידוע, בדיחות שהתפרסמו על אלה שמכחישים את קיומו של אלקים כי הם לא רואים אותו; ואת השכל של המכחיש - כן רואים? לא!? אז סימן שאין לו שכל. וכך גם לגבי הבנת השכל ותפיסת החושים בכלל, מה שאדם מבין או יכול לחוות באחד החושים הוא מוכן לקבל ומה שלא - לא. הבעיה היא, שהראיה האנושית מוגבלת מטבעה והיא מסוגלת לזהות עצמים גשמיים עד לגודל ומרחק נתונים; אומנם כל אחד לפי חדות ראייתו, אבל ההגבלה קיימת. וההגבלה קיימת גם בזמן, שהרי לא שמענו על מישהו שמעיף מבט על מקום מסוים ורואה את המבנה שעמד באותו מקום בעבר וגם לא על מישהו שרואה את העתיד להתרחש באותו מקום בזמן עתידי כלשהו. הוא אשר אמרנו, הראיה האנושית היא מוגבלת, כמו גם יתר החושים.
ואכן, בפרשת השבוע שלנו מציבה בפנינו התורה כנתון בסיסי, שתמיד יהיו רבדים נעלמים מאתנו; זה מתחיל במצווה הראשונה בפרשה, מצוות פרה אדומה (במדבר יט): [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. במצווה זו, כמו בכל מצוות התורה, יש כמה וכמה פרטי דינים אבל בשונה ממצוות אחרות שידועים לנו טעמיהן (לפחות הגלויים) טעמה של פרה אדומה לא נתגלה. אומרים לנו חז"ל שאפילו שלמה המלך, שעליו נאמר (מלכים א, ה): "וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם" לא הצליח לעמוד על טעמה של פרה אדומה. למצווה זו הוא התייחס בפסוק (קהלת ז, כג): (...) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. והתורה מעניקה למצווה הזאת את ההגדרה חֻקַּת הַתּוֹרָה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', כדי לומר לנו שמכאן עלינו ללמוד לכל מצוות התורה, שלאמתו של דבר הן עמוקות מיכולת השגתו של אדם.
מיד אחרי פרשת פרה אדומה מספרת התורה (פרק כ): [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. זו כבר השנה הארבעים במדבר ותמיד היו להם מים, מה קרה פתאום שאין? רש"י מסביר: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. זמינות המים, אפילו שזה היה במדבר, הייתה מובנת להם מאליה וכלל לא נתנו דעתם לברר בזכות מי נעשה להם הנס הזה; אולי לא ראו בזה נס כי התרגלו, אבל כעת נתגלה להם מה שהיה סמוי מעיניהם עד עכשיו, שבזכות מרים היו להם מים. ארבעים שנה מרים הייתה אתם, ראו אותה, נהנו מהמים ולא קישרו בין נוכחותה לזמינות המים. הוא אשר אמרנו, ראיה מוגבלת.
ומוגבלות ראיה עלולה לפקוד אפילו את מי שבדרך כלל ראייתם חדה ביותר, כדלקמן; על-רקע המחסור במים, מתחולל משבר מנהיגות חמור בעם ישראל: [ג] וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; (...) [ד] וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. (...) לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. הטרוניה שלהם מוצדקת לגמרי, אבל לא כך מרגישים משה ואהרון: [ו] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; הנפילה על הפנים מלמדת על מצוקתם של הנופלים, קשה להם מאד עם התלונות הבלתי נפסקות של העם. אלא שלשם שינוי - הפעם צודקים המתלוננים, ולכן: וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. והוא לא מבקר את המתלוננים, להפך: [ז] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ח] קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.
משה ממלא את ההוראה: [י] וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; אבל הוא עדיין לא רואה שהעם צודק, ולכן הוא מדבר אליהם בסגנון של תוכחה: וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? משה ואהרון נצטוו לדבר אל הסלע שיתן מים אבל - אולי בגלל הסתייגותם מהמתלוננים - משה מכה בסלע במקום לדבר אליו. ומיד אחר כך באה התגובה: [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. העובדה שמשה ואהרון לא הזדהו עם מצוקת מונהגיהם, מלמדת שהתנתקו מהם, אולי הגיעו לגבהים רוחניים כאלה שהגשמיות לא עניינה אותם, ולכן לא הזדהו עם מצוקת הצמאים למים. לכן גם התגובה המיידית הייתה שהם סיימו את תפקידם, שעליהם להעביר את המנהיגות לדור הבא.
דרושה חתירה מתמדת אל המהות
מהאמור עד כאן ניתן כבר להסיק כי מה שרואים בעינים הגשמיות, או אפילו בעינים השכליות, הוא לא בהכרח המציאות האמיתית, ניתן להסיק שיש מציאות נעלמה שמעבר למציאות הנראית ונחווית. בעצם, אולי הניסוח הנכון הוא שהעינים הגשמיות או עיני השכל שלנו עשויים לתפוס את המציאות הגלויה, אבל הם יתקשו לתפוס את המציאות הנעלמה, את המהות שמאחורי המציאות. פרשת השבוע שלנו בפרט, כמו גם התורה בכלל, מלמדת אותנו שלא להסתפק בזיהוי המציאות, שעלינו לחתור אל המהות. וגם אם לעולם לא נצליח להגיע אל המהות באמת - בעצם החתירה אליה יש כדי להעניק לנו תכונה יקרה שחסרה לנו מאד, את הענווה. ענווה פירושה צמצום מירבי של האגו, מודעות לכך שאני לא הכי חכם בעולם וגם שאינני ניצב במרכזו, שהוא לא מתנהל סביבי.
מודעות כזאת תאפשר לנו להתבונן במציאות בלי פניות, בלי אינטרסים, בלי לערב את הנטיות הטבעיות שלנו לכיוון כזה או אחר, כלומר בצורה אובייקטיבית לגמרי. התבוננות כזאת תסיר את החסמים האישיותיים, המודעים והבלתי מודעים, המפריעים להבנת המציאות וכך תקרב אותנו יותר ויותר להבנת המהות שמעבר למציאות. וכמובן, המהות שמעבר למציאות היא נוכחותו וניהולו של הבורא יתברך את אותה מציאות. והנה בפרשת השבוע עוד כמה דוגמאות לניהול הזה: די סמוך לסיפור של הוצאת מים מן הסלע, אהרון הולך לעולמו ומיד אחר כך מצב חירום (פרק כא): [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה שמע הכנעני? אומרים חז"ל ומובא ברש"י: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ענני הכבוד יצרו מעטפת הגנה וזו נעלמה במות אהרון.
כמו עם המים גם עם ענני הכבוד, בני ישראל התרגלו לנוכחותם ולא טרחו לברר בזכות מי הם חופפים עליהם. כעת הכנעני חשף את הבעיה וצריכים לפתור אותה, ליצור שוב מעטפת הגנה: [ב] וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. אומנם אהרון איננו, אבל אפשר לפנות ישירות אל ה' ולבקש שיעזור. והוא כמובן עוזר: [ג] וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה. בני ישראל התרגלו כנראה למציאותם של ענני הכבוד ואולי לא יחסו חשיבות מיוחדת לנוכחותם. כשהבינו כי כתוצאה מהסתלקות ענני הכבוד הם נהיו פגיעים לאויבם מבחוץ, פנו אל המהות, אל מי שבכוחו להשיב להם את החסינות, את ההגנה כלפי חוץ.
אבל כמובן, העבודה הזאת של חתירה להתחבר אל המהות, היא עבודה נמשכת, לא פעולה חד פעמית שתישאר לתמיד. רואים את זה ברור בסיפור שהתורה מביאה מיד אחר כך: [ד] וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. היה להם קשה וזה מובן, טבעי ואנושי. אבל התגובה שלהם הייתה בעייתית: [ה] וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. מי שקשה לו, צריך לבקש מה' יתברך שיעניק לו כוחות להתמודד או, לכל היותר, לבקש הקלות, אבל לא לבוא בטענות בסגנון הנ"ל, סגנון שמאחוריו מסתתרת הנחת יסוד ש"אנחנו יודעים יותר טוב ממך מה טוב בשבילנו". והתגובה מגיעה מיד: [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.
מסתבר שהם הבינו היטב מהיכן צמחה להם המכה הקשה הזאת: [ז] וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. נו מה, שלא יתפלל? הוא הרי אוהב ישראל בלי גבול. אבל הפעם ה' אינו נענה סתם כך, הוא מבקש תהליך חינוכי שילמד אותם לחפש את המהות בכל מצב, תירגול מתמיד של האמונה: [ח] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. [ט] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. (רש"י מחז"ל) וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים. וזה מה שעדיין חסר אצלנו, שיעבוד הלב לאבינו שבשמים. לכן נמשכים תהליכי ההתפוררות המנהיגותית וממילא גם החברתית. וכבר הגיע הזמן שזה ייעצר ונשנה כיוון.
