קראתי בערך את כל הפוסטים של המתנגדים לייצוא. אני מצטער, זה לא מסתדר. "זה אנחנו או תשובה"? במקרה הזה לפחות, פחות. החלק של המדינה ברווחי הגז מגיע קרוב לשני שליש. מכאן שעל כל שקל שהיזמים יפסידו, המדינה תפסיד שניים.
ייצוא הגז צפוי להכניס לקופת המדינה, לפי הערכות של בנק ישראל, 450 מיליארד שקל ב-25 השנים הקרובות. אם תימנע הוצאה של הגז לייצוא, תימנע כניסה של כסף לקופה. על החלק הזה אין ויכוח. הטענה של מתנגדי הייצוא היא: אומנם ייכנס הרבה כסף בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך נצטרך להוציא יותר; כשייגמר הגז המקומי והזול, נצטרך לייבא גז ביוקר. אלא שטענה זו מערבת כיס בשאינו כיסו.
הרווחים, כלמור תקבולי המיסים מהייצוא, ייכנסו לקופת המדינה ויתחלקו בין כלל אזרחי ישראל. ההפסדים, לעומת זאת - פחות גז מקומי וזול שיישאר לשימוש "שלנו" - יתחלקו על-פי היקף השימוש שעושה כל אחד מאיתנו בגז. גודל ההפסד כגודל השימוש. ההפסד שלי יהיה בהיקף של פחית האמגזית שאני קונה לשירות מילואים, ההפסדים של בעלי התעשיה יהיו בהיקף מיכלי הענק המשמשים את מפעליהם, וההפסד הגדול ביותר יהיה של משפחת דנקנר - הבעלים של "
דור כימיקלים" ואחת המתנגדות החריפות לייצוא - שלא תוכל לעשות מיליארדים מייצור מתנול, אם המדינה לא תבטיח שהחברה תקבל גז זול לצורך כך. עם כל האמפתיה והסולידריות החברתית, אני קצת מתקשה לראות בהפסדים של המשפחה הפסדים שלי.
המחקר המרכזי שעליו מבססים הפעילים את התנגדותם (אלה שטרחו לקרוא כמה דפים לפני שפסקו נחרצות כי ועדת צמח עשתה עבודה חפוזה ובלתי רצינית) הוא זה של "המרכז לתכנון כלכלי". מחקר זה מעריך את ה"הפסדים" שייגרמו למשק הישראלי ב-460 מיליארד ש"ח (המספר שנוהגים לזרוק - 600 מיליארד - לדבריהם של הפעילים עצמם, מבוסס על "חישוב מפית"). שני שליש מאותו הסכום הוא הרווחים שיימנעו מבעלי תעשיות-ההמשך לגז הטבעי: גז לכימיה וגז לתחבורה. לכן, אם יש ברשותכם מפעל פטרוכימי, ייצוא הגז אכן ימנע מכם להרוויח ארגזים של כסף. אם אין באמתחתכם מפעל שכזה, ההפסד הזה רלוונטי לכיסכם קצת פחות.
המלצות הדוח מתרכזות, כמעט כולן, במתנול (השימוש בגז טהור להנעה, לדברי הדוח, אינו מתאים לשימוש רחב של כלי רכב פרטיים בשל סיבות בטיחות). הצעדים שלהם קורא הדוח נחלקים בין החיוב של ספקי הגז למכור אותו בזול לדנקנרים ובין חיוב הצרכנים הישראלים לקנות את המתנול שהללו ייצרו ממנו. המעבר לשימוש במתנול להנעת רכבים, לפי סרטון תדמית מרגש של "דור כימיקלים", יתבטא בהוזלה של בין 40 ל-60 אגורות לליטר. זה הכל. מבחינת התועלת לסביבה, על-פי המשרד לאיכות הסביבה, "אין עדיפות סביבתית לשימוש במתנול בתחבורה". אחת ההמלצות המעניינות של הדוח קוראת לעידוד הייצוא של מתנול ודיזל סינתטי, כשהמדינה היא זו שתשקיע בפיתוח תשתית הייצוא. כלומר, אין באמת בעיה בייצוא האנרגיה של ישראל. רק יש לוודא שמשפחת דנקנר עשתה עליה קודם קופה.
טרמינולוגיה קולקטיביסטית מרגשת
בחלק הנוגע למשק החשמל, באופן מפתיע אין הדוח ממליץ על הוצאת השימוש בפחם והחלפתו בגז (אולי כי אז יישאר פחות גז לעשות ממנו מתנול, ונראה כי זוהי תוצאה שפחות תשמח את מחברי הדוח, מסיבה כזאת או אחרת). אך גם אם היקף השימוש יישאר על-כנו, למחיר הגז אכן תהיה השפעה על מחיר החשמל. ובמקרה הזה באמת מדובר בעלות שהיא רלוונטית לכל אחת ואחד. אך גם בעניין זה, מידת הרלוונטיות משתנה מאוד מאדם לאדם, והיא גוברת ככל שהמצב החברתי-כלכלי גבוה יותר.
הצריכה הביתית מהווה 30 אחוז מצריכת החשמל בישראל, כאשר חמשת העשירונים העליונים צורכים פי-שניים מחמשת העשירונים התחתונים. כלומר, פחות משליש מהערך הכספי של הוזלת מחירי החשמל יגיע לכיסם של משקי הבית. אם אותו משק בית נמנה על מחצית האוכלוסיה הפחות מבוססת, השווי הכספי שממנו הוא ייהנה בכל ההוזלה - ביחס לבעל עסק מהעשירון העליון, למשל - יהיה פחות מעשירית.
המתנגדים לייצוא מתארים את העבודה הפחדנית והמושחתת של ועדת צמח, לעומת ועדת ששינסקי האמיצה והמהוללת. זה נכון ששינסקי אכן שמר על האינטרסים של כולנו, כשהכפיל את חלקה של המדינה ברווחי הגז. אבל עמדתו ביחס לייצוא הגז - ואת זה אולי כדאי שידעו אלה המשתמשים בשמו - רחוקה הרבה יותר מזו של המתנגדים ממסקנות הוועדה שהם תוקפים. לעומת ועדת צמח, שהמליצה על שריון מחצית מעתודות הגז לשימוש המקומי, עמדת ששינסקי היא כי "יש להטיל מינימום מגבלות על ייצוא הגז, למעט שמירת רזרבה אסטרטגית מסוימת למקרים בלתי צפויים".
ששינסקי גם התייחס לא מזמן לטענות הרווחות, והשגויות, כי מיסוי הגז המיוצא יתבצע על-פי מחיר הגז בארץ, וכי המדינה לא תניב שום תועלת מן הרווח העודף בייצוא. הדברים בדוח ששינסקי הסופי די ברורים: "בידי רשות המיסים תהיה שמורה הזכות לקבוע מחירי העברה לחישוב המחיר ביציאה מהמאגר אל מתקן הייצוא", כשאחד הרכיבים לחישוב הוא "מחיר שוק של גז טבעי בעולם". למען הסר ספק, הוא מבאר את משמעות הדברים בפועל: "אם לוויתן מוכר לחברה אחרת את הגז במחיר איקס, והחברה האחרת מוכרת את הגז לאירופה, המחיר ממנו ייגזר המיסוי הוא זה של היעד הסופי".
מאחורי הטרמינולוגיה הקולקטיביסטית המרגשת - של "פיתוח התעשיה" ו"השארת הגז לשימוש שלנו" - מסתתרת מציאות שמספר מצומצם של אינדיבידואלים יוצא ממנה נשכר. העמדה המתנגדת לייצוא מתעלמת מהעובדה שמדינת ישראל אינה קומונה של "השומר הצעיר", עמדה המכניסה לתחשיב אחד את הרווחים שייכנסו לקופת המדינה אל מול הרווחים שיימנעו מהמשפחות החזקות והעשירות במשק.
פעילי ההתנגדות אומרים שבכל זאת כולנו נרוויח מהמתנות שיקבלו בעלי המפעלים, כי זה יאפשר להם אולי להוריד מחירים ולקחת עוד עובדים. שמעו, אקטיביסטים, יש לעמדה הזאת שם: כלכלת חלחול. אתם בטוחים שזוהי העמדה שאתם רוצים לקדם?
הפרטים הטכניים בסיפור אולי מורכבים, אבל המהות שלו היא די פשוטה: נמצא גז, בשווי מאות מיליארדים, ששייך לכולנו. יש שתי דרכים לחלק אותו. דרך אחת היא להקצות אותו לפי השימוש שכל אחד יכול לעשות בו; כך שככל שאתה עשיר, בעל אמצעי ייצור ויכולת למנף אותו - תקבל יותר ממנו. הדרך השנייה היא להמיר אותו לכסף, למכור אותו לכל המרבה במחיר, להכניס אותו לקופת המדינה (כנראה שהאפשרות של שליחת צ'ק בדואר לכל משפחה אינה עומדת על הפרק) ולדאוג שהוא ייטיב עם חייהם של כולם באופן השוויוני ביותר שניתן. הדרך השנייה נראית לי טובה יותר.
