אחד משרי הממשלה (העיתונות מתייגת אותו כשר בכיר אף על-פי שבשיטת הממשל שלנו אין שרים זוטרים), מסר לציבור בארץ ולציבור הקוראים בארה"ב, כי עניין שתי מדינות לשני עמים יידון במפלגתו כ"שנגיע לגשר".
הוא אדם הגון השר הבכיר, ואינו מסתיר מאיש כי לדידו "שתי מדינות לשני עמים" הוא בר מינן פעמיים, פעם מפני שכבר הרגו אותו, ופעם שנייה מפני שציבור בוחריו בהם הוא רואה את רוב העם, לא ירשה שמי מן השוגים באשליות ישקיע בו מאמצי החייאה. הדברים בהירים כצהריים: נקבל החלטות מכריעות כשנגיע לגשר, אבל כבר קיבלנו הכרעה, גם לא להגיע אליו, וגם למוטט אותו בטרם נגיע.
לכאורה, סתירה מיניה וביה ואף על-פי כן נראה, כי שר בכיר אינו משחרר הצהרות פרדוקסליות, והוא ובוחריו, או אלה שהוא אומר שהם בוחריו, חושבים כי אכן אפשר להשתדל מתוך הממשלה לא להגיע לגשר וגם אפשר להגיע אליו ולהחליט, שוב בממשלה, תחי הממשלה, איך לא לחצות אותו.
אפשרות אחת היא, שייעשה הכל כפי שכבר נעשה הכל, כדי לבלום את הדרך לגשר, אלא שיד נעלמה, לא יד אחים, לא ידי יעקב בכלל, תוריד את הגשר מן השמים ותציב אותו מעל הרוביקון ו/או אז ירצו - יעברו, לא ירצו - לא יעברו, ומי שראשו נמלא טל שינסה, אבל מי שקווצותיו רסיסי לילה, ולא רק קווצותיו, יחיה מעבר מזה לרוביקון ומה שהיה הוא שיהיה. אין סתירה. יהיה גשר. אין צורך ללכת עימו קרי עכשיו. היום השלום לא רלוונטי. מחר הגשר לא יהיה רלוונטי. אין פרדוקס.
האפשרות השנייה היא, שהשר הבכיר בעצמו יסייע ביד יריביו לדעה לעשות את כל ההכנות לבניית הגשר, תוך הצהרה שכשם שהוא לא מאמין בערכו ועושה הכנות, כן צריכים לעשות החולמים הנאיביים, להכין ולא להאמין. זה טוב בשביל התדמית. אומות העולם שאינן מתכוונות ממילא ליטול על עצמן אחריות, העלולה לתבוע מהן קורבנות, אינן דורשות, על-פי מידע אישי של השר הבכיר גשר, אלא רק מיצב של עיסוק בהכנות לבניית גשר.
השר הבכיר יודע, גם התמימים יודעים, ועל כן כדאי שגם הקוראים בבירות המעצמות הגדולות ידעו כי האמת היא כי מפגני הרצון בפתרון של שתי מדינות עדיפים בעיני הכל על הפתרון גופא.
ידברו, או בלשונה של ח"כ זוטרת בכירה, "יברברו". בשביל זה יש ציפורה בממשלה, אבל, אם מדובר על עובדות ולא על ציוצים, לא ממשלת ישראל, ולא ממשלת הרשות, ולא ממשלות ערב עויינות, ולא ממשלות ערב שרואות בחוזי שלום עימהן נכס גם אם אינו פופולרי, וגם המערב, וגם המזרח - כוווולם, מעוניינים בתהליך, אבל אין להם מושג מה יקרה אם יקרום עור וגידים ומה יידרש מהם אז ועל כן, סוף דבר, מרוב דיבורים על גשר, ייבנה איכשהו מין ספק גשר, אבל איש לא יהיה הרפתקן דיו לחצות אותו.
ויש אפשרות שלישית. לא חשוב מה שעושים כדי להגיע אליו או מה שעושים כדי לחסום את כל הדרכים אל קשתותיו, מה שמשקיעים כדי לבנות או מה שזוממים כדי לסכל את הבנייה, יהיה גשר. לא בני-האדם יבנו אותו. התהום תבנה אותו. היא תחתור תחת הגדות של הסירוב או של הבונקרים האידיאולוגיים של התבונה או של ה"והי מה", של המצווה הברה או של שבועת המלחמה עד חורמה, ומשני עברי הרוביקון יהיו מפלי בוץ אימתניים שיאיימו לגזור כליה על הכל, על אדם ובהמה, על ערים נועזות ועל כפרים רוגעים, על התלם ועל הספר, על החרב ועל המחרשה, על הזיכרון ועל התקווה. המפולת תכתיר את התהום, הנותר יעבוד אותה מתחתיות.
כשזה יהיה ברור יותר משזה כבר ברור, כשלא יהיה מנוס, אלא להודות משני עברי הנהר בתבוסה של נוסחת הפלא של בלימת תהליך באמצעות קידומו הבלתי נלאה כשתוכנו מרוקן מכל רלוונטיות או אז ייבנה הגשר. האוחזים בשאריות קרקע המציאות משני עברי התהום יבנו אותו, בציפורניים יכרו מן המחצבות את אבניה הבנייה, ואז חפצי החיים יעברו, ומי אחרי שעיניו תיפקחנה משני עברי התהום, לא יהיה בין חפצי החיים?
