על מה שיש וביחוד על מה שאין
יצא לכם פעם לסיים יום עבודה ארוך וכשנאנחתם אנחה של סיום התבוננתם על היום שעבר גילתם לתדהמתכם שכל מה שעשיתם היה לתקן, למנוע שלא ישבר, לצעוק ולהתאכזב? כמה פעמיים סיימתם יום מתיש רק כדי לגלות שמה שעשיתם מ"צאת החמה עד צאת הנשמה" היה להתמקד במה שאין? "זה לא מתאים לתפקיד", ה"היא לא יודעת את העבודה"?
חסר. אין. אין מספיק. נשמע מוכר? אתם לא לבד. אנחנו פשוט עושים את מה שלימדו אותנו לעשות: מתמקדים בבעיות, בחוסר, בחולשות ובקיצור בכל מה שאין.
נו והרי מה אפשר לעשות? אתם שואלים זה מה שיש. או זה מה שאין. יש רק בעיה אחת, התוצאות איך לומר, "לא משהו". לצערינו, כל עוד נמשיך לפעול על-פי הנחות החוסר והאין ונמשיך להתעלם מהדבר האחד שחשוב-החוזקות, לא נצליח להפיק את התועלות שכל כך נחוצות לנו ולארגון.
אז למה אנחנו בוחרים להתמקד דווקא בחולשות?
כבר הבנו שההתמקדות בחולשות הנה נחלת רבים. אבל למה דווקא שם? מה דוחף מנהלים רבים וטובים ועובדים טובים לא פחות לעומק הביצה הזו? יצר מזוכיסטי קדום? חינוך? הספרות מצידה מציעה שלושה הסברים פשוטים:
- פחד מחולשה - הפחד מחולשה עולה על הביטחון שלנו בחוזקותינו. הפחד מהחולשה גדול כל-כך עד כי אנו רואים בה את חלון ההזדמנות היחיד לשיפור.
- הפחד מכישלון - "מילא" שנכשל תוך ניסיון להשתפר בתחום בו אנחנו חלשים, אבל אם נבחר להתמקד באחת החוזקות שלנו ושם נכשל הרי שתהיה זו תחושת כשלון צורבת במיוחד. שלא לדבר על מה יגידו מסביב.
- הפחד מ"האני האמיתי" - רוב בני האדם נוטים להתייחס לעוצמות שלהן כמובנות מאליהן. בהתקף "קולקטיבי" של חוסר ביטחון רובינו בטוחים שהם "עובדים על כולם" והנה הנה מגיע הרגע בו יקרעו את המסכה מעל פנינו ויחשפו את "הבלוף". כי לכאורה ה"אני האמיתי" שלנו אינו מספיק ואין בו משהו שראוי לגלותו.
האם אפשר ללמד כל אחד כמעט כל דבר?
התפיסה המסורתית הרווחת בארגונים מניחה כי אפשר ללמד כמעט כל אחד כל דבר וכי היכולת של כל אחד מאיתנו לצמוח היא בדיוק באותם מקומות בהן אנחנו החלשים ביותר. ומכאן שאם נשקיע כסף (רב) בהכשרת עובדים קיימים, נקצה משאבי הדרכה לטיפול בנקודות החלשות שלהם ונקדם אותם לפי הניסיון שרכשו - נקבל את העובדים להם אנו מייחלים.
נדמה לי שכולנו ניסינו את זה כבר פעם אחת לפחות. והתוצאות? לא משהו. כמאמר המשפט הידוע: " כדי להשיג תוצאות שונות ממה שהשגתם עד כה יש לבצע פעולות שונות ממה שעשיתם".
אז אולי ננסה משהו חדש? והחדשות הטובות - יש אלטרנטיבה.
יש אלטרנטיבה שפויה!
כדי לפרוץ דרך, להפגין מצויינות ולהגיע לרמות השגים גבוהים מהרגיל יש לחפש מפתח חדש ואחר. במקום להתמקד בפתרון הבעיה או במניעתה יש להתמקד בהבנה ובחקר הדרכים בהן אנחנו צומחים ומפתחים את עוצמותינו. למעשה מניחה הפרדיגמה החדשה כי כישרונותיו של כל אדם יחודיים וקבועים ומרחב הצמיחה שלו הוא דווקא בתחומי
חוזקותיו הגדולות ביותר.
כלומר במקום להשקיע בהדרכה (שיפור מה שחסר) נשקיע במיון (ונמצא את האדם בעל הכישורים המיטביים לענינינו), במקום ללמד מיומנויות (חסרות) נשבץ את האדם בתפקיד מתאים בו יוכל לממש את חוזקותיו בצורה הטובה ביותר.
נשמע חתרני? אולי. מה שבטוח שזה עובד. ארגונים שמאמצים תפיסות של ניהול חיובי זוכים להצלחות רבות ומוכחות. ואיזה מנכ"ל לא רוצה שתחת שמו ירשם גידול ברווחיות בשיעור של 30% או עלייה בשיעור זהה בשביעות רצון הלקוחות?
תהליך צמיחה
כשניגשים ללקוח במקום לבדוק את מה ש"אין" נתמקד במה שחזק וקיים. כיועצים אסטרטגיים במקום להתמקד בבעיות ובקשיים נתמקד באיתור "מנופי הצמיחה", אותם "כפתורים" שאם נלחץ עליהם תמריא החברה ללא מאמץ רב אל המקומות אליהם היא מייחלת. כמה קל ופשוט זה נשמע נכון?
אחרי שזיהינו את מנופי הצמיחה היחודיים לכל ארגון נבקש מהלקוח לחלום, איך תראה החברה שלו בעוד שלוש שנים מהיום (מי אמר אסטרטגיה ולא קיבל?). ואח"כ מהחלום הארגוני נגזור יחד לאחור את דרכי הפעולה לכאן ועכשיו. דרכים שיעבירו אותנו מאגף החלומות למציאות ולרווחים, כי הרי ככלות הכל לא התכנסו כאן לשם שמיים.
ואנחנו לא שוכחים לרגע ומזכירים גם לכם, להסתכל על החוזקות. על פיתוח עוצמות היחיד והארגון, על מה שיש ועל החלום, כי זה אפשרי!.
