בכל יום רביעי אני עוזב את הכפר שלי בישראל ונוסע לחו"ל. הנסיעה די קצרה. יוצאים דרך השער המזרחי, עלייה קצרה מאחורי משאית פלשתינית שיצאה מרהט, מעבר בשטח הפלשתיני הקרוי לקייה, או לגייה, תלוי בשבט שבו מדובר, רמזור אחד, ומספר ק"מ מזרחה שם אני מגיע למחסום הגבול. גבול לכל דבר ועניין. יש בודקת ביטחונית, ישנם מאבטחים חמושים במיטב תוצרת התעשיה הצבאית, מגדלי שמירה שמהם מציצים חמושים נוספים, משאיות העומדות בתור לחצות את הגבול ומעלות צחנת דיזל עזה המעכירה את האוויר. מצדו השני של הגבול מאות רבות של כלי רכב עם לוחית זרה שכבודתם האנושית ממתינה לחצות את הגבול. הבודקת מרימה את המחסום והנה הופ, אני בחו"ל.
מה זה חו"ל? זהו מקום שבו מערכת החוקים שונה מן המקום שבו יש לי אזרחות מוצהרת. למשל, בישראל לא מקובל שרוצחים מועדים נושאים נשק באופן חוקי. בחו"ל - דווקא כן. בישראל מקובל לנסוע בצד ימין של הכביש. בחו"ל לפעמים כן, לפעמים לא. בישראל יהודים הם אזרחים שווי זכויות. בחו"ל הם פחות משווי זכויות, כשלמעשה הם נתונים למרותו של שלטון צבאי שאינו מחויב כלל למדינת היהודים. אומנם יהודי חו"ל של דרום הר חברון רשאים להצביע לכנסת, אבל בזה אין הם שונים מיהודים צרפתיים שרשאים לבחור נציג לאסיפה הלאומית הצרפתית למרות שאינם מתגוררים בצרפת.
מתברר שלא רק אני מבין שכאשר חציתי את מחסום מיתר - אני בחו"ל. גם האיחוד האירופי יודע לומר שחוקית, יהודי בעל אזרחות ישראלית המתגורר בחו"ל מצוי במעמד משפטי אחר מיהודי בישראל. אחרי 46 שנה שבהן מחלקת ממשלת ישראל את הארץ לישראל וחו"ל באופן עמום, החליט האיחוד האירופי לעשות את הדברים גלויים וברורים. אם היהודים יודעים להגדיר חלק מאוכלוסייתם כקולוניאלים,
מתנחלים תחת שלטון צבאי, גם לאירופים מותר לעשות אותו דבר ולהגדיר את יהודי חו"ל של ארץ ישראל כיהודים סוג ב', יהודים מטולאים, כאלה שאירופי מכובד מעדיף שלא לעשות איתם עסקים.
האירופי המדביק את הטלאי הצהוב על יהודים שבחרו לדור ביהודה ושומרון, החוץ-לארץ שבארץ, יודע היטב שבכך הוא מתחיל להחליק במדרון של החרמת כלל היהודים. אבל לא אכפת לו, כיוון שהיהודים בעצמם הרי הגדירו את מושבם בארץ אבותיהם ככיבוש צבאי. הנה בית המשפט העליון של מדינת היהודים:
"יהודה ושומרון מוחזקות על-ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או 'תפיסה לוחמתית' (Belligerent Occupation). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על-פי הוראותיהם של כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי...סמכויות אלה יש שהן יונקות מהדין, אשר שרר באזור בטרם התפיסה הצבאית, ויש שהן יונקות מחקיקה חדשה, שהוחקה על-ידי המפקד הצבאי...בשני המקרים גם יחד חייבת הפעלת הסמכות לקיים את כלליו של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה לוחמתית, ואת עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימוש בסמכות שלטונית של עובד ציבור" (בג"ץ 393/82).
על-פי קביעה זו של בית הדין הגבוה לצדק של מדינת היהודים, אזרחיה של מדינת ישראל (יהודים וערבים כאחד) העוברים לגור בשטח שנכבש בידי צבאה של המדינה היהודית הם אוטומטית קולוניאלים חסרי זכויות. לכן צודקת אירופה, שהתפרקה ממרבית נכסיה הקולוניאליים, שמגדירה אותם יהודים מטולאים כקולוניאלים.
לבקש אזרחות אירופית
כיוון שהמחוקק הישראלי מתעקש לתחזק מצב משפטי עמום לאורך שני דורות, אין לפסיקותיו היותר ברורות, כגון הסיפוח של ירושלים ורמת הגולן, שום כבוד בעיני המחוקק האירופי. כיוון שהמחוקק הישראלי אינו עומד על ביצוע חוקיו בכל מקום ואתר (ראה ההשתלטות הפלשתינית על הנגב והגליל), אין לאירופי שום סיבה להאמין שלחץ כזה או אחר לא יקפל את המחוקק הישראלי כאטרייה שלוקה.
יש שני פתרונות להתיישבות היהודית ביו"ש. אחד, ביטול השלטון הצבאי, והכפפת השטח לריבונות ישראלית, בדיוק כפי שנעשה ברמת הגולן ובירושלים, ובמקביל - אכיפת חוק בלתי מתפשרת על האוכלוסיה הפלשתינית שכבר השיגה את זכות הפלישה, ללא התחשבות בסיכון לאינתיפאדה. הניסיון מראה כי ממשלת ישראל נרתעת מאפשרות זו אף יותר משהיא נרתעת מהתמודדות עם אירן גרעינית.
אפשרות שנייה היא ויתור של כל יהודי יו"ש על אזרחותם הישראלית. מתישבים שהם אזרחים זרים יישארו כאלה. אלה שאין להם אזרחות זרה, יבקשו אזרחות אירופית בטענה של רדיפה מצידה של מדינת ישראל המונעת מהם התיישבות חוקית. מדינת ישראל תישאר כובשת זרה בתפיסה לוחמתית, אך תיאלץ לשמור על זכויותיהם של כל תושבי השטח במידה שווה, ערבים כיהודים.
כאזרחים זרים, שאינם שלוחיה של מדינת ישראל, שאינם קולוניאלים אלא פשוט בני אדם, לא ניתן לשלול מהם את זכותם לבנות או לשכור מקור מגורים בכל מקום שבו יש כאלה. יתר על כן, זכותם של חסרי האזרחות או של בעלי אזרחות אירופית, אמריקנית ואוסטרלית לדרוש את הגנת מדינותיהם נגד ההתעמרות של צבא הכיבוש הישראלי, או הפלשתיני, במידה שווה. בפעם הראשונה מזה 46 שנה, לא תהיה להם יהדותם של אותם מתיישבים לרועץ. הם יהיו כמו יהודים בניו-יורק, שיקגו, פאריס ומלבורן - יהודים שווי זכויות. זכותם לבנות בכל מקום זהה לזכותם של הפלשתינים לבנות בכל מקום שירצו.
לכל החלטה יש כמובן יתרונות וחסרונות. היתרון העיקרי של ההחלטה לוותר על האזרחות הישראלית הוא כמפורט לעיל. אבל יש עוד יתרונות. היהודים יהיו חופשיים מתשלום מיסים ישראלים, יוכלו לפתח משק אנרגיה עצמאי מחברת החשמל הישראלית, ויוכלו לרכוש כלי רכב ללא מכס ישראלי ומס קנייה ישראלי, בדיוק כמו הפלשתינים. אם ירצו לעלות ארצה ולהתיישב במדינת ישראל הריבונית, יהיו זכאים לסל קליטה מורחב. הם יוכלו לפתח מערכת רפואה עצמאית משוחררת מן המגבלות של משרד הבריאות הישראלי, ולרכוש ביטוח בריאות מחברות מקומיות עולמיות באופן מרוכז שעלויותיו נמוכות. ירצו, יתנדבו לצה"ל, לא ירצו, לא יתנדבו. מדינת ישראל, כגורם המחזיק בתפיסה לוחמתית, תהיה חייבת במתן ביטחון ושיטור בדיוק כמו קודם, אלא אם תחליט לנטוש את השטח. אם תחליט לנטוש, הרי שיוכלו להשתלט עליו ולהכריז על מדינה עצמאית, כמו קוסובו.
החיסרון העיקרי הוא ויתור על הכוח הפוליטי בכנסת. אך הוכח כי הכוח הפוליטי שנותנים היהודים המטולאים לנבחריהם תמיד משמש נגדם. הוכח שאין קשר בין הצבע האידיאולוגי של הנבחרים לבין החלטותיהם המתקבלות בלחץ האירופי. כשמעמיד כל ראש ממשלה ישראלי את 40 מיליארד הדולר של סחר עם אירופה אל מול זכויותיהם של יהודים צהובי-טלאי, היהודים תמיד מפסידים. מי שלא מאמין, שיתבונן בעיניהם של תושבי ניצן.
בצהרים סיימתי את ענייני במרפאה בהר חברון, ונסעתי חרישית מערבה, אל החום והאבק של בקעת באר-שבע. הדרך הייתה רחבה, אך מדי פעם נאלצתי לסטות לשוליה בשל המשאיות הנוסעות מולי בצד הלא נכון (מבחינתי) של הכביש. עמדתי בסבלנות בתחנת הגבול מיתר, והשתדלתי לא לנשום את ענני הדיזל הנפלטים מכלי הרכב שלפני. כשעברתי את מעבר הגבול מצאתי עצמי בפלשתין של צומת שוקת, בפלשתין של לקייה, על אותה בנייה מטורפת של וילות מהודרות לצד פחונים עלובים, ילדים חשופי שת על אופניים גנובים, ונשים עטויות ניקאב שחור, הררי זבל ומכוניות טרופות, ותהיתי שוב היכן היא ישראל, מדינת חוק ריבונית.
