נהרות של מילים ואוקיינוס של פרשנויות נאמרו על הבחירות לרבנות הראשית לישראל. נכון לבחון את התוצאות לאחר שקיעת מעט מהאמוציות ולראות אם יש כאן משהו מעבר למנצחים ומפסידים, משהו מעבר למאבק בין פוליטיקה ישנה לפוליטיקה חדשה, משהו מעבר למאבק בין 'משהו חדש מתחיל' ל'משהו ישן ממשיך'.
נעיין בתוצאות במבט מעמיק: חיבור מספר הקולות של הרבנים סתיו ושפירא (58 ו-25 בהתאמה) היה הופך את התוצאה על פיה ומעמיד למשרה הרמה את הרב דוד סתיו. השאלה אינה טכנית אלא מהותית. האם יכולים היו מצביעיו של הרב שפירא להצביע לרב סתיו? אם התשובה חיובית, אזי המסקנה המתבקשת היא הפרעת אישיות נרקיסיסטית חמורה לציונות הדתית, שלא מסוגלים להתאחד ומעדיפה שתחלוף הזדמנות שלא ברור אם תשוב. אם התשובה שלילית, הרי שבבחירות אלו פוצל באופן רשמי המגזר הציוני-דתי.
הפיצול הרשמי הוא עניין מהותי. אין בין הציונות הדתית והציונות החרד"לית דבר. לא אותם רבנים, לא אותה חשיבה הלכתית, ומעל לכול לא אותה תפיסת הציבור הכללי כמרכיב בחשיבה ההלכתית.
נמשיך לעיין בתוצאות: הרבנים הראשיים לישראל הרב
דוד לאו והרב
יצחק יוסף זכו במספר קולות זהה - 68 קולות. על פניו, כל מי שהצביע לרב יוסף הצביע לרב לאו ולהפך. זהות התוצאות מעידה על אחדות מחנה בקרב הציבור החרדי, בעיקר כשהוא חש תחושת איום קיומי. אובדן האחיזה ברבנות הראשית הוא עבור החרדים איום קיומי בכל הרמות. אחדות המחנה המפותחת כל כך במחנה החרדי נעלמה לחלוטין במחנה הציוני-דתי. תשאלו את הרב סתיו, הוא יכול לכתוב על זה ספר. אגב, אותו חוסר אחדות במחנה הציוני-דתי (אם יש מחנה כזה) ניכר גם בפער הקולות בין שני הרבנים המתיימרים לייצג את אותה ציונות דתית. כחמישה-עשר אחוזים מסך הקולות שקיבל הרב סתיו לא הגיעו לרב שמואל אליהו. למה? הלוא שניהם הומלצו על-ידי ההנהגה הציונית הדתית הרוחנית והפוליטית. הסיבה היא בעיה בלכידות השורות.
