פעמיים בשבוע אני חולף על פני מגרש משחקים בעיבורה של באר-שבע, צמוד לגן משחררי העיר - בית העלמין הצבאי הבריטי. שלוש שנים של מעבר במקום שבו אני שומע את קול מצהלות הילדים, את צווחות שחקני הכדורגל במרוצתם על המגרש הקטן, את דיבורם של האימהות והאבות היושבים על הספסלים מסביב ומתענגים על מראה ילדיהם המתרוצצים בין המתקנים. שלוש שנים של שיפור המתקנים, ריכוך השטח מחצץ פוגעני לגומי סלחני, שבילים מיושרים, ומסביב - בנייה מואצת בעיר שהופכת למטרופולין של הנגב.
אך בשבועות האחרונים אני צופה בשינוי משמעותי. קרחות הופיעו במעטה הגומי - של השחתה מכוונת. הטינופת והאשפה החלו להתבלט מעבר למה שהורגלתי. הצווחות התעצמו, המלמול הצטנע והשפה השתנתה. הילדה הגדולה שעל הנדנדה שנועדה בבירור לקטנים ממנה לעגה לילדה אחרת שעמדה והמתינה בסבלנות לתורה. עמדתי מלכתי והמתנתי לראות האם תרד הילדה הגדולה, שרגליה הארוכות היכו חזור והכה במה שנותר מן הגומי המתקרח, למען הילדה הקטנה יותר. לא ולא. היא המשיכה להתנדנד ביתר עוז, בעודה מצטווחת עם חברתה על הנדנדה שממול, והקטנות המשיכו להמתין ולחכות ולקוות שמישהו יעשה פה צדק. התבוננתי מסביב והבנתי מדוע אין צדק. חבורה של גברתנים מעשנים עמדה בצד ופיקחה על הסדר הקיים, בעוד שאימהותיהן של הבנות הצעירות הצטנפו להן בינן לבין עצמן ושוחחו בשקט, כדי שלא לעורר את חמתם של הגברים. ממגרש הכדורגל עלתה שאגתם של השבאב כאשר חמולה א' הבקיעה את השער של חמולה ב'. אללה אכבר.
גן המשחקים של הרמב"ם נכבש מחדש מידי הכופרים, וכיום הוא חלק מדאר אלאיסלאם. ליהודים מותר לעמוד ולהמתין בשקט, פן יבולע להם.
האלימות מביאה גם קושאנים וגם כסף
פקק התנועה בצומת להבים היה ארוך במיוחד. לא בשל הרמזור הקצר או הפנייה הבעייתית לכיוון העיר הערבית רהט (לא ידוע על יהודי אחד המתגורר בה) אלא בשל מאות המתגודדים מסביב לצומת שהחלו להשליך אבנים על המכוניות החולפות בו, בעיקר אלו הפונות לעבר הישוב "היהודי" להבים (ידוע על מספר לא קטן של ערבים המתגוררים בו). הערבים מחו על הסדר הקרקעות שבו יקבלו כסף רב, אך יתחייבו לוותר על שארית הקרקעות שגזלו מן המדינה היהודית העתידית. השוטרים עמדו באפס מעשה והאיצו ביהודיות לחלוף מהר מהר פן יבולע להן. רק בקושי נמנע הכיבוש הסופי של צומת להבים מן הכופרים והכללתו בדאר אלאיסלאם, שבו מותר אומנם ליהודים לעבור, אבל רק בין ממטרי האבנים שמשליכים עליהם הערבים.
השבוע התבשרנו על העסקה הטובה ביותר בדברי ימי הקואליציה קצרת הימים. העסקה שרקח המפשר הלאומי
בנימין נתניהו בין הקצוות של הקואליציה שלו (היהדות המתנחלת מצד אחד והמשקפת האטומה מצד שני) פשוט גאונית: רוצחים תמורת שטחים. כיצד יכול שר המשקפת האטומה לחיות עם שחרור רוצחים? הם חוזרים לשטחים ושם יוכלו לרצוח את המתנחלים. כיצד יכול שר השיכון מכפר אדומים לחיות עם שחרור רוצחים? הוא יודע שאין הבדל בין כיבוש בית אל והפיכתה לרמאללה, לבין כיבוש גן רמב"ם בבאר-שבע והפיכתו לדאר אלאיסלאם. עוד כמה רוצחים משוחררים אינם מעלים ואינם מורידים את הביטחון הלאומי במדינה, שבה ילדה יהודייה מפחדת לבקש את הנדנדה מן הערבייה שהשתלטה עליה בכוח, ויהודייה אחרת נאלצת להימלט מאימת מטר-האבנים בצומת מרכזי בנגב. הכל כשר בדרך אל ההסכם עם הפלשתינים.
מה יכול להיות כתוב בהסכם? מדינה יהודית? מרכז פרס מתנגד, זה פוגע בנפשם הענוגה של הילדים הפלשתינים, זה תוקע מקלות בגלגלי המשא-ומתן, זה מנוגד לעובדות בשטח - בנגב, בגליל, בעמקים, בהר ובשפלה הפנימית. נסיגה לקווי הסכמי שביתת הנשק 1949? מה זה משנה? הרי הלפיתה הערבית של ארץ ישראל בתוך גבולות 49' עמוקה יותר ואמיתית יותר מאחיזתם בגבולות ה-10 ביוני 1967. בגבולות 49' יש להם קושאנים החתומים על-ידי ממשלת ישראל, ועידוד מלא לאלימות נוספת שתביא להם גם קושאנים וגם כסף הלקוח מן הקופה המדולדלת של היהודים. זה ההסכם שהם דוחים, כיוון שהכסף אינו מספיק והקושאנים הם רק על 60 אחוז מן השטח שגזלו ולא 100 אחוז מן השטח שהם דורשים. דווקא ביהודה ושומרון מרבית הקושאנים שלהם מפוברקים באופן גס, ואין ממי לקחת כסף, וצה"ל שולט בשטח בפקודה. מדינה מפורזת מנשק? הצחקתם את חמאס והג'יהאד העולמי שמראים שגם בנוכחות הצבא המצרי האדיר הם יכולים לירות על אילת כרצונם. יישוב הפליטים בתוך גבולות המדינה הפלשתינית? תאמרו את זה ל-400 אלף ה"פליטים" שאבו-מאזן רוצה לייבא מסוריה, ועוד למאות אלפים מלבנון. הסכם עם הפלשתינים דומה להסכם שיש בין הערבייה המתנדנדת בגן ולועגת ליהודייה שעיניה כלות, ובעוד אמה מצטנפת בצד, מפחד הגברתנים העומדים מוכנים להגן על כיבוש הגן ברחוב רמב"ם.
זהו שורש הסכסוך. חוסר שוויון מובנה, מעין מגרש טניס שבו רק לצד האחד מותר לחבוט, להוריד את הרשת כרצונו, להקטין את מגרש היריב כרצונו, לקלל להסית ולירות בו כרצונו. אין כזה משחק טניס, אבל יש כזה משא-ומתן להסדר עם הפלשתינים. זהו הסדר בין 500 מיליון תומכי טרור לבין חלושי אופי המורגלים ב-1300 שנה של טרור אישי וקבוצתי.
ייתכן שיש להתחיל משינוי החוקים. נתחיל בהכרה שערבים בארץ ישראל הם כובשים אלימים של אדמת היהודים. נתחיל בכך שאין זכות ואין עתיד למדינה ערבית בארץ ישראל מן הים עד הנהר, ואין זכות למוסלמי לשבת בארץ ישראל אלא ברשות יהודית. נתחיל בכך שהמדינה היהודית היא אכן מדינת היהודים (הרצל קבע את העיקרון לפני 120 שנה) ו"מרכז פרס לשלום" מרים את נס היהודים כתנאי לעצם קיומו. נתחיל בשוויון זכויות משני צידי הירדן, ערבים ממזרח לו ויהודים ממערבו. נתחיל בכך שהערים במדינת היהודים תהיינה בטוחות ליהודים גם ברמה של מגרש משחקים, והדרכים במדינת היהודים תהיינה בטוחה ליהודים גם ברמת הצומת הבודד.
וכל עוד שאין שוויון כזה הנאכף ביד ברזל ביד המדינה היהודית, וביטחון כזה הנאכף ביד ברזל בידי פקחים ושוטרי משטרת-ישראל, אין שום טעם בהסדר עם הפלשתינים. בשום מקום בארץ ישראל.
