מה באמת רוצה אבו מאזן? אין כותרת שקרית יותר מזו. הרי מי הוא זה הבוחן לב וכליות? אולם מאחר שבעיתונות ה"מובחרת" בישראל יכולה להופיע שאלה "מה באמת רוצה נתניהו" (יוסי ורטר, הארץ), "כתבינו" מקפידים לטפל בשאלה זו בחוסר הגינות ובחד-צדדיות. בכל פעם שיוזכר נתניהו בהקשר לשלום יטילו עליו תועמלני התקשורת מטר של ספקות. ייחסו לו תחבולות אינספור, הם לעולם לא ייתנו לו את הקרדיט שהוא באמת מעוניין להגיע להסכם. אולי הצדק עימם ואולי לא. אני, כידוע, אינני בוחן כליות ולב.
אולם מן ההגינות היה לראות מדי פעם כותרת השואלת את השאלה מן הצד שכנגד. לדוגמה, מה באמת רוצה אבו מאזן? ואולי לנסות חלילה לבחון האם יש באמת רצון מן הצד השני? מאחר שאיש לא עושה זאת, הריני מתנדב לנסות. שהרי אני חושב כי שירות זה חשוב ביותר בעבור הקורא היקר, שכן בעתיד-ילדיו מדובר.
אולם אבחר להציג את עמדתו של אבו מאזן על דרך השלילה לאמור: מה לא רוצה אבו מאזן?
אבו מאזן לא רוצה מדינה. כן, אני יודע שרבים ירימו גבה ויאמרו שטויות. אבל בואו נבחן את העניין:
נניח שצה"ל נסוג משליטתו הביטחונית ביו"ש. מה קורה? מבט קצר מעבר לגבול עזה, מצרים, סוריה, לבנון, אפגניסטן, עירק, לוב וכמעט כל מדינה במרחב הערבי, מגלה מהו מאבק שליטה בסגנון המזרח התיכון. אבו מאזן יכול למצוא את עצמו ואת אנשיו נזרקים מגג בניין על-ידי החמאס. ממש כמו שהיה בעזה לפני כחמש שנים.
מדינה צריכה שיהיו בה בחירות, לא? גם מזה חושש ה"מנהיג" הפלשתיני. הסקרים ברשות הפלשתינית מראים כי החמאס מנצח באופן מובהק בבחירות דמוקרטיות ביהודה ובשומרון, ומה יקרה לאחר בחירות אלו לאבו מאזן וחבריו? הגגות של רמאללה גבוהים...
מבחינה כלכלית מסתכל אבו מאזן על המצב כך: כרגע אפשר להאשים את ה"כיבוש" בכלכלה הקורסת (למרות חובות לחברת החשמל הישראלית שלא שולמו שנים... זה ה"חשמל חינם" האמיתי שמספקת חברת החשמל) ולבקש סיוע בינלאומי על תקן המסכן "ממרק המצפון" של העולם המערבי הצבוע. איזה מקור הכנסה יהיה לו לאחר ההסכם, אם יהיה?
מבחינה פוליטית פנימית מסתכל אבו מאזן ויודע: הוא איננו מייצג את הרחוב הפלשתיני כבר שנים. למעשה, כהונתו הסתיימה לפני ארבע שנים כמעט ובחירות חדשות לא מתקיימות בדיוק מהסיבה הזו. כל עוד הוא לא עושה כלום ומצליח להביא להתפתלות אינסופית מצד ישראל, הוא מרוויח. ברגע שיביא הסכם, אז ישאלו מתנגדי ההסכם ובצדק: "את מי אתה מייצג מר אבו מאזן?" וכשנשאלת שאלה כזו, בעולם הערבי של ימינו היא מסתיימת ברצח בתעלה... שאלו את קדאפי.
מבחינה בינלאומית יכול אבו מאזן לחשוב לעצמו: יש לי רוב אוטומטי בעצרת האו"ם, אני מופיע כלוחם צדק היסטורי, שנה אחרי שנה אני עושה "הופעות" ובכל אחת מהן מקבל תשואות עולמיות לשקרים שאני מפיץ נגד היהודים. בשביל מה לי מדינה? להתחיל לטפל בכל השיגעון של מאבק אמיתי עם המציאות? באו"ם יש לי כבר מדינה אבל אני לא צריך לנהל אותה. ולא צריך לחשוף את הבלוף: אנחנו לא יודעים לנהל מדינה ולא יודעים איך בכלל לקיים דבר כזה... לא רק אני, תסתכלו מסביבי, בכל העולם הערבי מדורות שורפות חייהם של רבבות אנשים תמימים. אני לא רוצה להתמודד עם הטירוף הזה...
אז מה בכל זאת כדאי לי לעשות? אז אני יושב לי בשקט, מאשים את ישראל, קוצר תשואות בינלאומיות, מקבל רוצחים בצהלות ומליצות וחוגג עימם במפגיע בפני משפחות השכול של היהודים המושפלים.
התקשורת הישראלית מגנה עליי משל הייתי נכס ישראלי, העולם לא שואל שאלות דמוקרטיות, העם שלי אוכל וחי מצוין ביחס לעזתים או לסורים או למצרים או לירדנים או ללבנונים. והאמריקנים והאירופים זורקים עליי כסף בלי סוף, וכשאני עושה להם "אצבע" אני מקבל עוד.
והכי חשוב - היהודים בזמן הזה אוכלים את עצמם. מסרסים את הצבא שלהם, מפסיקים את תנופת ההתיישבות שלהם, מקריבים את הערכים שלהם בשביל תשומת לב חיובית בעולם. ומעל הכל - שוכחים את צדקת הדרך המוסרית שלהם.
מה אבו מאזן רוצה? שלא ייגמר המזל שלו לעולם...
