לא רק יחסים אישיים משפיעים על איכות העבודה העיתונאית, אלא גם הסדרים מוסדיים כדוגמת ועדת העורכים. מי שמשוחרר מהסדרים כאלה יכול לבצע את עבודתו בצורה טובה יותר. כך הוכח למשל בפרשת קו 300, גם היא ציון דרך חשוב בתולדות העיתונות הישראלית. אם מלחמת יום-הכיפורים הסירה את מעטה הקדושה מצה"ל, קו 300 הוציא גם את השב"כ מארון הקודש – במקרה הזה על-ידי הגיבורים המקצועיים של בכירי מערכת "חדשות", העיתון מבית שוקן שראה אור בשנים 1984–1993.
הפרשה החלה בשעות הערב של ה-12 באפריל 1984, כאשר אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון נחטף על-ידי ארבעה פלשתינים, שדהרו עימו אל תוך רצועת עזה. לפנות בוקר הסתערו לוחמי סיירת מטכ"ל על האוטובוס ושיחררו את נוסעיו. שני מחבלים נהרגו, ושניים נלקחו חיים מהאוטובוס. למחרת פורסם שארבעת המחבלים נהרגו בקרב החילוץ. צלם "חדשות" אלכס ליבק צילם את אחד המחבלים מובל חי, הולך על רגליו, בידי שני אנשים. הצנזורה אסרה לפרסם את התצלום. ב"חדשות" העבירו את המידע לידיעת ה"ניו-יורק טיימס", שפירסם על כך ידיעה. הפרסום גרר הקמת ועדת בדיקה על נסיבות מותם של המחבלים. ועדת העורכים שמעה על כך ונעתרה לבקשה שלא לפרסם דבר על החקירה. אבל ב"חדשות" התעקשו – ופירסמו את הידיעה.
"חדשות" ביצע מעשה נועז כשהפר את הנחיות הצנזורה, ושילם על כך פעמיים: הוא נסגר לארבעה ימים על-פי צו של שר הביטחון דאז
משה ארנס, ובעיתון דבקה תדמית של כלי תקשורת "לא פטריוטי" בעיני חוגים מסוימים בציבור. אבל בדיעבד ברור שהפרת החוק התגמדה לנוכח התוצאה הסופית. "חדשות" עשה שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית. הוא החל תהליך שבסופו התברר לא רק שאנשי שב"כ הרגו את המחבלים וניסו לטפול את האשמה על תא"ל
יצחק מרדכי, לימים שר הביטחון; התברר כי במשך שנים הפעיל השב"כ מערכת הונאה שיטתית שכללה מתן עדויות שקר בבתי-משפט. בסופו של דבר נאלצו ראש השב"כ אברהם שלום ובכירים אחרים ללכת הביתה.
גם כאן עמד ברקע לקח מלחמת יום-הכיפורים.
רינו צרור, שנמנה עם עורכי "חדשות" באותם ימים, סיפר על כך באחרונה בתוכנית "ענני מלחמה" בגלי-צה"ל. לדבריו, העורכים היו "בוגרי יום-הכיפורים", ולהחלטתם להתעלם מהוראת הצנזורה היה קשר ישיר לתובנה שהחלה לחלחל ב-6 באוקטובר 1973; הם הבינו שלתקשורת אסור לנהוג באותה פסיביות צייתנית שאיפיינה את הכתבים והעורכים עד המלחמה.
אבל ההחלטה הייתה קלה יותר, משום ש"חדשות" היה פטור מההתחייבות שקיבלו על עצמם עיתונים אחרים – חברי ועדת העורכים – שלא לפרסם את דבר החקירה.
נחמן שי, אז דוברו של שר הביטחון, ביקש מעורך "חדשות" יוסי קליין לא לפרסם את דבר הקמתה של ועדת החקירה. קליין סירב. "כיוון שאנחנו איננו חברים בוועדת העורכים, ראינו עצמנו פטורים מלקיים את החלטות הוועדה", הסביר אחר-כך.
לא רק ליבק לכד בעדשת המצלמה שלו את אחד המחבלים החיים. במערכת
מעריב היה תצלום כזה של הצלם שמואל רחמני, שצילם את אחד המחבלים ליד האוטובוס כשהוא מובל על-ידי כוחות הביטחון. אלא שעורכי מעריב, שישבו בוועדת העורכים, שוכנעו על-ידי שר הביטחון שאם הפרשה תפורסם, ייגרם נזק חמור. החיבוק של ועדת העורכים מנע ממעריב למלא את תפקידו – ולפרסם. לא בכדי הסביר
דוד בן-גוריון בשנות ה-50 את התחכום המניפולטיבי של השימוש בוועדה באומרו: "לקחתי את הגנב – ועשיתי אותו שומר". וכך, כאשר עיתונאים הופכים מספקי מידע לציבור לשומרי סודותיה של המדינה, הם חוטאים לתפקידם החברתי.