יש דמיון אחד בין הישוב של טרום מדינה לבין המצב היום בכול הנוגע לעורף. לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה, כול העורף היה בפועל חזית. וזה כלל את ירושלים, תל אביב, חיפה, השרון, הדרום, הצפון, הנגב הצפוני... בעצם כול השטח שבו חיו היהודים. כיום היישובים העירוניים והפריפריאליים, לא מוקפים ישובים ערביים או חוליות לוחמות ערביות שאורבות בדרכים ובסביבה. כיום יש טילים של מדינות, כמו סוריה או של ישויות כמו חיזבאללה בצפון, והחמאס ואחרים בעזה שיכולים לפגוע בכול מקום במדינת ישראל.
כאן מתחיל ומסתיים הדמיון. שכן המצב הביטחוני של היישוב היהודי בתקופת טרום המדינה היה מצב קשה מאוד, בלשון המעטה - תלוי על בלימה. המצב הצבאי והאסטרטגי של מדינת ישראל היום הוא מצוין. יתרה מזאת, אז ניתן היה לפגוע בחוליות ערביות - נקודתית. המחתרות ובראשן ההגנה עשו זאת ביעילות. כיום, הפלמ"ח, האצ"ל או הלח"י, גם אם היו קיימים, לא יכלו לפעול נגד רקטות או טילים. הגורם השני, והוא חשוב לא פחות, כאשר מדובר בעורף - השוני הוא באוכלוסיה עצמה. זאת המציאות ואין להסתירה. זאת לא האוכלוסיה, ללא הבדל, מוצא, מעמד וכיו"ב, שהייתה בעת ההיא בשנות ה-40' של המאה ה-20 ביישוב ובעת הולדת המדינה. לא בסולידריות, לא באידיאה, ולא בנסיבות. וטבעי שלא. אוכלוסיה חלוצית שלוחמת על חופש, זה לא דבר שניתן לגָנֵט או לשחזר. לעומת זאת, בכול מערכה אחרי מלחמת יום העצמאות, ואני לא מתייחס לפיאסקו של מלחמת סואץ (1956), החל במלחמת ששת הימים, העורף היה פגיע מאוד, ואחרי מלחמת ששת הימים הוא הפך לפגיע עוד יותר, שכן בשבילו מלחמת ששת הימים הייתה מעין פרדיגמה (או ליתר דיוק - מרשם), כיצד מלחמה שלנו צריכה להתחיל ולהסתיים...צ'יק צ'אק.
הציבור קבל את ההלם הראשון במלחמת יום הכיפורים, בשעה שלא אנו הפתענו את האויב אלא הוא הפתיע אותנו. כאשר את המכות הראשונות לא הוא קיבל אלא אנו. אז ראינו גם את הפינויים הראשונים בייחוד מיישובי הגולן והגליל, שכן לאורך תעלת סואץ, בסיני היה קו בר- לב, ה"מז'ינו" הישראלי הכושל (עוד תרחיש הזוי), אבל לא היו יישובים.
אחר כך, במהלך המבצעים, גם בצפון וגם בדרום, ראינו שחלק מן התושבים עבר עם משפחותיהם למקומות מבטחים. זה קרה גם במלחמת עירק הראשונה כאשר נורו טילים לעבר אזור תל אביב ותושבים רבים עברו לירושלים שאליה לא נורו טילים משום היותה עיר מעורבת - יהודית ערבית. אם אסד יחליט לשגר טילים, הוא לא ילך בעבות
סדאם חוסיין והוא ימטיר טילים גם על נצרת ועל עכו ועל אום אל-פחם. ה-ראייה: הוא קוטל גם מאות אלפי סורים. גם בגז רעיל, כמו שסדאם פעל במלחמתו באירן.
המרשם הנכון - ארגון פיקוד עורף יעיל והבטחה לפצות מהר
הציבור בישראל לא רוצה להיות גיבור. הוא מפחד כמו כול יצור אנוש, בייחוד כאשר מעודדים את הפחד, ואצלנו הממסד ובראשו ביבי, הם אלופי שיווק הפחד. הנוסחה היא דווקא - אל תפחדו, אם נקבל מכה נחזיר שבעתיים. זאת לא הרגעה. זה מרשם לתגובות, ולתגובות נגד, שגם אם ננצח במערכה, אין כול ביטחון שננצח במלחמה. הציבור לא רוצה "למות בעד ארצנו" הוא רוצה "לחיות בעד ארצנו" והלוואי שנוכל לתת לו את זה כאן בלא שיצטרך לחפש מקלט במקום אחר. זה לא הציבור של תש"ח, ובצדק לא. גם אז הציבור ברובו לא רצה לחיות על חרבו, ולכן לא תמך במפלגות מיליטנטיות. הוא מוכן היה להגן על עצמו ועל ביתו עד כדי הקרבת חייו. גם היום הוא מוכן לכך, אבל הוא אינו מוכן להיות קרבן שווא, כפי שהיו בניו או אבותיו במערכות שונות שגויות. בשבילו גם היום צה"ל צריך להיות כשמו - צבא ההגנה לישראל. תקציבי הענק שבולעת מערכת הביטחון על כוח אדם מיותר, והתככים בצמרתה, לא מאדירים את שמה של המערכת. ובכול זאת צה"ל הוא צבא מעולה. הוא עדיין צבא העם ורוב חייליו הם אנשי עורף. צריך להשאיר לו את המלאכה כיצד לפעול, כדי להגן עלינו ולבטוח ביכולתו. גם על מפקדיו חלה ההיתנזרות מדיבורים.
יתרה מזאת, אם הממסד מעורר פחד בהקשר של מלחמת אב"ך, הציבור רוצה תשובה, לא הרגעה מילולית. הוא רוצה מסכות. ואם המדינה לא מוכנה, או לא יכולה, לספק אותן, הוא רוטן, הוא מסתער, הוא מתנהג בהיסטריה ובפאניקה. ככה אומר ההיגיון ומצטרף אליו הרגש. המנהיגים חייבים להיות אחראים לא רק למעשיהם אלא גם לדיבוריהם. הדיבור הוא נשק, מסוג אחר, וצריך לנהוג בו בזהירות מרבית.
אל תשחקו בעצבי הציבור. העצבים של הציבור נוגעים לא רק לשלומו ולבריאותו אלא גם לכספו. אל תהיו גיבורים על גבו. גם אם הוא מתבשם מכך, בצדק או שלא בצדק. העם בישראל אינו קשה עורף יותר מעם אחר, במצבים רגילים. העם הוא קשה עורף כאשר מאיימים עליו, על חייו ועל ביתו. הפרלמנט האנגלי יכול היה להצביע נגד התערבות אנגליה בסוריה, ברוח צ'מברליינית. אבל האנגלים נהגו אחרת כאשר היטלר איים על מולדתם. ככה נהגו בגבורה בזמן הבליץ, ככה היו האמריקנים לאחר ההתקפה היפנית על "פרל הארבור" וככה היו ה"קיקויו של קניה" כאשר לחמו נגד הבריטים. ככה היה היישוב לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה. הוא לחם כדי לחיות.
משום כך המסקנה היא שכדי שהעורף יוכל להתמודד עם מלחמות, או מערכות מוגבלות, או התקפות טרור בטילים, מצד כנופיות וארגוני טרור, חייב להיות לנו פיקוד עורף חזק, מאורגן משומן ויעיל. ויש לתת לו את כול האמצעים ולהעמיד לרשותו המשאבים שידרשו כדי שיוכל למלא תפקידו. בכך יחסוך גם חיים וגם הוצאות. יתרה מזאת, במקרה של מלחמה, העורף חייב לדעת שהממשלה אחראית לכול
אבדן, גוף או רכוש, ועליה לטפל באלה במהירות וביעילות ולא כפי שהיא טיפלה בנזקי המלחמה עד כה, כאשר שנים לאחר המערכה נפגעים שונים טרם פוצו פיצוי מלא. זה חשוב יותר עכשיו משהשר ארדן יאשר עוד רפורמה כושלת ברשות השידור.
אם הציבור יידע שבדברים אלה מטפלת המדינה וביעילות - הוא יהיה רגוע יותר ולא יהיה צורך בהסברה שלאחר מעשה. שכן הסברה לאחר מעשה היא הסברה לסיבת הכישלון. המונח הייחודי הישראלי "הסברה" לעצמו נושא בחובו תרוץ ועילה לכישלון. להסביר צריך לפני כן, כיצד יש לִפְנות לתחנות ערכות מגן, כאשר בכול מוקדי החלוקה יש מלאי לכול. בדיוק כמו שמשרד הבריאות נוהג בהצלחה בתחום החיסון נגד מחלת ה"פוליו". יש דבר אחד שהממסד אינו שולט עליו, לשמחתי, וזאת התקשורת, ברובה. התקשורת משמשת גם מגפון למסע ההפחדה. אבל זה כבר סיפור אחר.
במקרה צפיתי השבוע שוב ב"חמשת ימי הקונדור" - סרט מתח אמריקני משובח משנת 1975 בבימויו של סידני פולק ובכיכובם של רוברט רדפורד (ג'וזף טרנר), פיי דונוויי (קתי הייל), קליף רוברטסון (היגנס), מקס פון סידוב ואחרים. העלילה נסבה על איש מחקר בשרות המודיעין האמריקני- ה-סי.איי.איי (ג'וזף טרנר) אשר בעקבות רצח חברו מגלה קנוניה וקשר פנים מוסדי שבין השאר מביא לשרשרת של רציחות, שבעקבותיהם הפשע מודבק בו. בסוף הוא מצליח לפענח את מערכת התככים אשר קשורה בניסיון השתלטות של חברות אמריקניות על מקורות נפט במזרח התיכון. הוא מתייצב מול הממונה עליו - היגנס (קליפ רוברטסון) ושואל את השאלה האולטימטיבית: "מדוע?". על כך משיב היגנס כי זה אינטרס חיוני של העם האמריקני.
" האם שאלת את העם"? - מקשה טרנר.
" לא שאלתי" - משיב היגנס - "שאל אתה. אבל לא עכשיו אלא בעוד 15 שנה כאשר לא יהיה דלק בתחנות ואנשים יעמדו בתורים והמלאי יאזל - אז תשאל אותם".
המציאות כיום היא כמובן שונה, בהרבה מובנים ונסיבות, אבל אין לבנות על תרחישים, בוודאי שלא איך יתנהג האויב וגם לא כיצד יתנהג האוהב - העורף.
לכן עלינו לחזור ולשנן את האמירה שכמה ממנהיגי ארה"ב, ביניהם נשיאים, הרבו להשמיע אותה: LET US NOT FEAR BUT FEAR ITSELF ("אל נפחד, אלא מהפחד עצמו"). אל תפחידו את הציבור ואל תבטיחו לעורף במילים. הבטיחו לו במעשים. אז העורף יהיה בסדר.
שנה טובה לעורף ולצה"ל. שנת שלום.
