פרשת הרפז חזרה בימים האחרונים למשוך את תשומת לבה של התקשורת הישראלית, וזאת לרגל ראיונות שהעניק גיבור הפרשה,
בועז הרפז, ל
ידיעות אחרונות ולערוץ 1. נדמה כי מרבית הציבור בישראל איבד עניין בפרשה לפני כמה שנים, סמוך להתפוצצותה, וכי גם רוב העיתונאים בישראל הותשו מאז אף הם. אולי משום כך בגלגול הנוכחי של הפרסומים מרבים העיתונאים לעסוק בנושא היחיד שממנו לעולם לא יתעייפו - הם עצמם.
בראש שער "ישראל היום" מתנוססת כותרת המוקדשת לראיון שערכה
אילה חסון עם בועז הרפז, ששודר ביום שישי האחרון בתוכנית "יומן" של ערוץ 1. "השערורייה הגדולה מכולן לדמוקרטיה", נכתב בגופן לבן על-רקע אדום בין שני תצלומים - בועז הרפז מחד ו
גבי אשכנזי, במדי רמטכ"ל, מאידך.
הכותרת המבטיחה מובילה ל
טור מאת הפרשן דן מרגלית, שתופס את כל עמ' 5 ב
עיתון. "האולפן של אילה חסון בערוץ 1 דמה בערב שבת ללהבת אש חדשותית", כותב מרגלית ברצינות גמורה. "היא פירסמה את גרסתו של בועז הרפז מפיו ובשמו ובקולו". לפי מרגלית, "אי-אפשר להעלות על הדעת תיאורים מאוסים יותר מאלה שהיו בפי הרפז".
מרגלית מזכיר בפתח הטור את חלקו בפרשה. כיצד היה הראשון להזהיר מפני זיוף "מסמך גלנט", כיצד כינה את המסמך "מכתב זינובייב", כיצד כתב עם ד"ר רונן ברגמן את הספר "הבור" וכיצד חתנו אילן שילוח פירסם את "מודעת הפוטש". מרגלית מעלה תמיהה באשר לסיקור המצומצם שניתן להסכם הפשרה בין בניהו לשילוח. "מדוע דווח על כך רק במשורה?", הוא שואל, "האם מפני שיש לבניהו חברים בתקשורת?". עוד מבקש פרשן "ישראל היום" מעמיתיו
אמנון אברמוביץ',
אמיר אורן ו
רוני דניאל להודות כי שגו כשפיקפקו בכך ששר הביטחון
אהוד ברק "נהג בנקיון כפיים" ביחסיו עם אשכנזי. לפי מרגלית, "לא נעים, אבל גם לא נורא להתייצב מול הצופים והקוראים והמאזינים ולומר - 'טעיתי'. זה מזכך".
בין לבין מתייחס מרגלית גם למבקרי העיתון שבו הוא כותב. "אתמול
כתב רביב דרוקר בסגנון תמוה כאילו
בנימין נתניהו זיהה באשכנזי מתחרה ו'שילח את עלון התעמולה שלו במתמודד העתידי'", כותב מרגלית. "אני מעיד כי יותר מכל אחד אחר ב'ישראל היום' מתחתי ביקורת על התנהלות אשכנזי בפרשה זו. לא בהנחיה של נתניהו או מישהו מטעמו. פשוט לא היה ולא נברא". גם אם מרגלית לא קיבל הנחיה של נתניהו או מי מטעמו (קרי: אהוד ברק) למתוח ביקורת על התנהלות אשכנזי, בחינת המסגור והבולטות שהעניק "ישראל היום" לביקורת הזו לעומת היחס בזמן אמת לביקורת על שר הביטחון ברק מעלה כי הפרשן הבכיר של "ישראל היום" מצא את עצמו משרת היטב את גרסת סיפור המעשה שקידם העיתון שבו הוא מועסק.
מבין העיתונאים העוסקים בפרשה, מרגלית הוא דווקא אחד מאלה שכוחו מעולם לא תש. שוב ושוב הוא חוזר ודש בפרטי הסיפור, ומעודד את הרשויות לחקור אותו לעומק. גם בטורו הנוכחי מדגיש מרגלית את הגילויים המדאיגים שחשף הרפז באוזני חסון. בין היתר הוא מתייחס לטענתו של הרפז כי קיבל מרעיית הרמטכ"ל אשכנזי חומרים נגד
יואב גלנט במטרה למנוע את בחירתו לרמטכ"ל. מרגלית מבהיר כי יש לבדוק "במסרקות של ברזל" את גרסת הרפז, אך טוען כי אם היא נכונה, הרי ש"חבורת אשכנזי חייבת התנצלות [...] לגלנט, שממנו נטלה בדרכי לסטים את תפקיד הרמטכ"ל".
"
פשע נגד העיתונות", לשון כותרת בשער
מעריב, מתחת לתצלום של אילה חסון. כל התוכן המערכתי בכפולת העמודים 10-11 מוקדש לטור מאת קלמן ליבסקינד, שפירסם סדרת תחקירים שהובילה בסופו של דבר לפסילת גלנט משירות כרמטכ"ל. ליבסקינד מפרט את מהלך האירועים שהוביל אותו להתעניין בתעלולי הקרקעות של גלנט ומסביר מדוע לא היה לכך כל קשר ל"חבורת אשכנזי".
"אילה חסון, כמו עיתונאים אחרים, יודעת שלעובדה שגלנט איננו הרמטכ"ל אין שום קשר לעניין מסמך הרפז. הוא בכלל לא רלוונטי לעניין הזה", כותב ליבסקינד. "אלא מה? שהיא ערכה ראיון עם הרפז, והרפז, מה לעשות, יכול לתת לה בראיון איתו רק סיפורים על המסמך. ומכיוון שהמסמך, כבר אמרנו, לא רלוונטי לביטול המינוי, הלכה חסון ועשתה סלט בין שתי הפרשיות בתקווה שתצליח לבלבל את הצופה. עד כדי כך עשתה סלט, שבסוף התוכנית הרפז אפילו מבקש סליחה מגלנט, וכולנו אמורים לחשוב שלגלנט נעשה עוול כי אשכנזי תפר לו משהו. אז חשוב להזכיר לצופיה של חסון וגם לחסון עצמה שגלנט איננו רמטכ"ל כי גלנט השתלט על קרקעות שאינן שלו, כי גלנט ציפצף על החוק, כי גלנט הגיש לבית המשפט מסמכים שאינם מחוברים לאמת".
מבחינת ליבסקינד, "מה שמטריד זה שעיתונאים כמו חסון, שמכירים את החומר ובקיאים בו היטב, משתפים פעולה וביודעין עם השקר - ועל עיתונות כזו קשה מאוד לסמוך".
גם בשער ידיעות אחרונות יש התייחסות לראיון עם הרפז. בתחתית השער, באופן חריג, מופיעה רצועה דקה המפנה את הקוראים לטור ביקורת הטלוויזיה היומי מאת עינב שיף. "הראיון המוזר: לאן נעלמה המצלמה של אילה חסון", לשון הכותרת בשער. נראה כי ידיעות אחרונות, שבימי פרוץ הפרשה היה מזוהה עם מחנה אשכנזי, מבליט הבוקר את טור ביקורת הטלוויזיה לא משום החשיבות שהוא מייחס לחשדות שמציף הרפז, אלא בשל החשיבות שהוא מייחס לעובדה שהרפז התראיין גם (וקודם כל) אצלו.
בטור ביקורת הטלוויזיה מתלונן שיף על הברברת באולפן "יומן" לפני ובמהלך שידור הראיון של חסון עם הרפז, אך בעיקר מבקר את העובדה שהראיון כלל את קולו של הרפז בלבד, ללא תצלום שלו מדבר עם חסון. "כאילו הראיון נערך עם אדם שמתחבא בערבות אפריקה ולא גר עם משפחתו בעיר מודיעין", כותב שיף, ומבדיל זאת מ"הראיון האמיתי של הרפז (ב'ידיעות אחרונות')".
אתמול הסבירה אילה חסון את הסיבה לראיון במתכונת שמע בלבד. "הרפז היה בחשש גדול שאם יצטלם לטלוויזיה, הקולגות מהערוצים האחרים ירדפו אותו",
כתבה חסון בעמוד הפייסבוק שלה. "הוא קיבל עשרות בקשות לראיונות, כמה מהבקשות לוו באיומים מה יקרה אם לא תתראיין אצלנו... הוא חשב שאם זה רק סאונד זה יעבור לו בשלום. הוא טעה בענק, איומים, השמצות וכולי".
"יחסית לאדם שמיוחס לו תחכום רב כמו הרפז", כותב שיף בידיעות אחרונות, "זה תירוץ סתום. 'הכלב אכל לי את המצלמה', היה נשמע משכנע יותר".
מי שחתום הבוקר על טור ביקורת הטלוויזיה של מעריב, אביעד פוהורילס, מזכיר כי זו גרסת חסון לראיון, לא גרסת הרפז. לו יש גרסה משלו, שלפיה הראיון לחסון התקיים בלא אישורו וכנקמה על כך שהעניק ראיון לידיעות אחרונות ("עיתון אחר", בלשונו של כתב מעריב).
מבקר הטלוויזיה של
הארץ, מורן שריר, אינו מתייחס לסיבות שהובילו לעריכת ראיון טלוויזיוני בלא תצלום של המרואיין מדבר, אולם רואה בכך אמצעי יעיל להעברת מסר. שריר מייחס בטעות לחסון ולצוות "יומן" חופש מערכתי להחליט על אופן הצגת הראיון כפי שהוצג. "זה היה ראיון מרתק לא רק בגלל התוכן של הדברים, אלא גם בזכות אופן ההצגה שלו",
כותב שריר. "הכתבה נערכה כך שלאורכה כמעט לא ראינו את הרפז, רק שמענו אותו נותן את גרסתו כשעל המסך מופיעים קטעי ארכיון וצילומי אילוסטרציה רלוונטיים. העריכה הזאת העבירה את התחושה שהרפז, מפוקפק או לא, הוא לא הסיפור פה. הוא רק מקור, גרון עמוק שמספר מה קרה בחדרי חדרים. ההחלטה הזאת יצרה כתבה מאלפת, ועל הדרך גם שירתה נארטיב".