חיל-האוויר לא סיפק את הסחורה

ב-29 במאי 1969 אסף משה דיין, שר הביטחון, את הצמרת המבצעית של חיל האוויר בבסיס חיל האוויר רמת-דוד, ובנוכחות אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, אמר: "ראש אג"ם ומפקד חיל האוויר ממליצים להכניס את חיל האוויר למלחמה באזור תעלת סואץ על-מנת להפסיק את ירי התותחים על המעוזים; ואני שואל את דעתכם האם נכון להכניס את חיל האוויר למלחמת התשה בתעלה?" מפקד כנף 1 ענה לשר: "כן. כדאי להכניס את חיל האוויר לתקיפת מטרות במצרים, אך זה לא יפסיק את ירי התותחים. כדי להפסיק את ירי התותחים, יש לבצע פעולה מרחיקת-לכת, כמו כיבוש אזור ע'רדקה ואיום בתנועה צפונה בצד המערבי של התעלה". השר, "ומה יעשו המצרים?" מפקד כנף 1: "יפסיקו את הירי מיד, כי האיום חמור מאוד מבחינתם, או יילכו לאו"ם". השר ענה מיד: "אשר לתגובת הערבים יש לי גם סיווג מקצועי, ואני אומר לך, אם נעשה כדבריך, הם יפציצו את אילת, את תל אביב ואת נהלל!" ענה מפקד הכנף: "לו היו יכולים לעשות כדבריך, לא היו מסתפקים בירי תותחים". השר שתק, וחיל האוויר נשחק. בעשרים ביולי 1970 נפתחה מלחמה אווירית עקובה-מדם במבצע "בוקסר". בתחילת מלחמת ההתשה במצרים עמדו לרשות חיל האוויר מטוסים מיראז' 3 ("שחק", במינוח חיל האוויר). סופר-מיסטר (סמב"ד), ווֹטוּר, סקייהוק ("עיט") ומיסטר. בחודש ספטמבר 1969 הגיעו מארצות-הברית מטוסים פאנטום ("קורנס"), ושינו מאוד את יכולת חיל האוויר לפעול בעומק מצרים עם חימוש רב ועם יכולת פגיעה משופרת. אך בינתיים נמשך ירי התותחים המצריים. בתחילת שנת 1970 הוחלט לתקוף בעומק מצרים כשהמטרות מחנות צבא, בסיסי תחזוקה ומחסנים של הצבא המצרי ליד קהיר. במבצע משבעה בינואר עד תשעה-עשר באפריל 1970 השתתפו מטוסי פאנטום בלבד משתי טייסות. ההשפעה הייתה מכרעת, וגרמה להעמקת ההתערבות הסובייטית ולכניסת הרוסים בהיקף גדול, כולל איוש שני שדות-תעופה דרומית לקהיר, עם ארבע טייסות מיג 21 ועם טייסים רוסיים; וכן הקמת מערך טילים, כך שהסוללות מגינות הדדית, דבר שלא נעשה קודם לכן. סוללות בודדות הותקפו מדי פעם בהצלחה. תקיפות העומק, מבצעי "פּרִיחה", הופסקו בתשעה-עשר באפריל אחרי שנערכו תשעה-עשר מבצעים – ללא אבדן מטוסים. לימים סיפר יצחק רבין, שגריר ישראל בוואשינגטון באותו הזמן, שהאמריקנים לא הבינו מדוע הפסקנו את הפצצות העומק. בדיעבד, אין ספק, הדרג המדיני חשש מהתערבות סובייטית ממשית. מתשעה-עשר באפריל ועד הפסקת-האש בשבעה באוגוסט 1970 הופנתה תשומת-לב חיל האוויר למלחמה בטילים קרקע-אוויר (טק"א), שיטרידו את החיל מאוד גם במלחמת יום הכיפורים. מערך הטילים המצרי כלל אז, בעיקר, טילים ס"א-2. רק ביולי 1970 נכנסו טילים ס"א-3, שיכלו לפגוע במטוסים מנמיכי-טוס משופרת בהרבה מזו של ס"א-2. חיל האוויר תקף ביום ובלילה את המחפורות, ששימשו להכנסת הסוללות לתוכן, והמערך הוקם בסופו של דבר, וכלל עשרים-שלושים סוללות במרחק כחמישים ק"מ מערבית לתעלה. המערך הוקם כדי למנוע ממטוסינו לפגוע במטרות מערבית לתעלה, אך לא יכול היה למנוע חדירה משני צדדיו לעומק מצרים – עובדה שלא נוצלה יותר במלחמת ההתשה. מלחמתו של חיל האוויר במערך הטילים המצרי בסוף מלחמת ההתשה נכשלה; ולא בגלל שלא היה פתרון סביר, אלא כיוון שלא נשאר זמן – הלחץ הפוליטי על שלטונות ישראל להיכנס להפסקת-אש גם מבלי למוטט את מערך הטילים – דבר, שהיה אפשרי – היה חזק מדי. חיל האוויר נשלט במלחמה על-ידי ראש מוצב השליטה – מפקד חיל האוויר, או ממלא-מקומו (רמשל"ט), דרך יחידות הבקרה, המודיעין והמבצעים. חמישה מטוסי פאנטום נפלו משלושים ביוני עד שלושה באוגוסט 1970. כולם נפגעו מטילים, ואחד מהם, כנראה, על-ידי ס"א-3. מטוסים נופלים באשמת יעילות האויב, באשמת הטייס, באשמת המוביל, או באשמת המערכת. כלומר, עקב החלטות לא-נכונות של רמשל"ט. במבצעים נגד מערך הסוללות משלושים ביוני עד שמונה-עשר ביולי 1970 הושמדו שמונה סוללות בלבד. תוכנית למבצע גדול על-ידי כל חיל האוויר – גם מטוסים סקייהוק ואפילו מטוסים מיראז' – לא יצאה לפועל, ומפקד חיל האוויר, שהיה המפקד המבצעי ביותר, ותרם לחיל האוויר רבות (עוד יסופר בנושא), סיפק לשר הביטחון, כנראה, את מה שרצה לשמוע, "אין לנו פתרון לבעיית הטילים". לדעתי, חיסול מערך הטילים על-ידי חיל האוויר היה גורם להמשך מלחמת ההתשה – בגלל התסכול המצרי – ולהעמקת החדירה הסובייטית למצרים. אשר למטוסים שנפלו (פאנטומים) – הראשון נפל באשמת הטייס, והשני והחמישי – באשמת המערכת. כלומר, רק שניים נפלו, אם אפשר לומר זאת, כחוק. כפי שנראה, נפילת שני מטוסים תמורת השמדת שמונה סוללות אינה מחיר כבד מדי. במלחמת יום הכיפורים שילמנו מחיר כפול ומכופל. סיכום מלחמת ההתשה בתעלה – מעשרים ביולי 1968 לשבעה באוגוסט 1970 – היה כישלון חמור: בוצעו 870 גיחות תקיפה, ארבעה-עשר מטוסים אבדו; ולא הושג דבר. נהפוך הוא: התחזקה אמונת המצרים ביכולתם לחצות את התעלה בעתיד. מלחמת ההתשה היא אֵם מלחמת יום הכיפורים. ישראל הלכה להפסקת-אש אפילו מבלי לדרוש את שחרור שבויה, שחזרו הביתה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים.

כבר למחרת הפסקת-האש קידמו המצרים את מערך סוללות הנ"מ עד סמוך לתעלה, כאשר ברור שהמטרה הסופית היא להגן על צליחת כוחות הצבא המצרי מזרחה על-ידי עליונות אווירית מקומית. בסיכום, צה"ל וחיל האוויר נכשלו במלחמת ההתשה, והיוזמה עברה למצרים. עליונות אווירית פירושה היכולת של מטוסי חיל האוויר לפעול בחופשיות באזור נתון. כלומר, לתקוף מטרות קרקע ללא סכנה מטילים נ"מ. לעומתה – עליונות באוויר פירושה אי-יכולת האויב לפעול נגדנו כי מטוסינו יפילו את מטוסיו, כל אימת שיפגשו אותם. את העליונות באוויר חייב חיל האוויר לאיש אחד – אלוף מרדכי הוד. שלא כקודמו, חודשיים אחרי שקיבל הפיקוד על החיל, אמר הוד את המלה, שכולם חיכו לה מאז שהפכו לטייסי קרב: מלת-הקסם, "למפגש" – כיווּן 270 למפגש, או כיוון 090 למפגש. מלה זו שחררה כמות עצומה של אנרגיה מטייסי הקרב, שעסקו זמן רב באימוני קרבות אוויר (וגם איבדו לא-מעט מטוסים באימונים האלה). בארבעה-עשר ביולי 1966 נפל מיג 21 ראשון. בחמישה-עשר באוגוסט 1966 – מיג שני; ומכאן הלאה החלו מטוסי האויב ליפול בהמוניהם. נקדים את המאוחר ונספר כאן כי במלחמת יום הכיפורים לבדה הפיל חיל האוויר 280 מטוסי אויב.² במלחמת ששת הימים היה יחס הפלות מטוס אויב 1:4 לטובתנו לעומת 1:40 במלחמת יום הכיפורים. באוקטובר 1973 השגנו עליונות ברורה באוויר, אך לא כל כך עליונות אווירית. כדאי לפרט גם את יתר המפגשים באוויר: במלחמת ההתשה נכנסו לשימוש טילים אוויר-אוויר "שפריר" 2 מתוצרת ישראל ו"סיידווינדר" ("דֶקֶר") אמריקניים. הופלו 116 מטוסי אויב – כולל חמישה, שהטיסו טייסים רוסיים (שלושים ביולי 1970) – ועוד שמונה-עשר – מאוגוסט 1970 עד למלחמת יום הכיפורים. בסיכום, אלוף הוד תרם את התרומה החשובה ביותר להשגת העליונות באוויר של החיל, שמאז מלחמת יום הכיפורים אף השתבחה בהרבה, מכל הבחינות, ולא נפרט כאן. בכל מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד היום, הפילו מטוסינו 650 מטוסי אויב לעומת שלושים שאיבדנו. בספטמבר 1970 הכינו במחלקת מבצעים של החיל את תוכנית "תגר" להשמדת מערך הטילים המצרי בתעלה, ושמה נשאר עד מלחמת יום הכיפורים: כל מטוסי חיל האוויר ישתתפו בתקיפת "חטף".³ למטס הזה הציעה מחלקת מבצעים מטס מקדים, שבו יופצצו בהפצצת "קלע"⁴ תותחים נ"מ, שהגנו על הסוללות. תוכנית זו לא שונתה עקרונית עד מלחמת יום הכיפורים, למעט עידכון מקום הסוללות. תוכנית "דוגמן" 5 לתקיפת סוללות נ"מ בסוריה תוכננה רק בשנת 1973. הערכת-מצב של מחלקת מבצעים בספטמבר-אוקטובר 1972 גרסה, שאין צורך לתקוף שדות-תעופה של האויב, אלא אולי תקיפת שדה אחד-שניים – להרתעה ולנסיגה של מטוסי האויב לעומק שטחם; ויש להכין כל האמצעים לחיסול מערך הטילים, שמטרתו הברורה להגן על הכוחות, שעתידים לחצות את התעלה מזרחה, מפני מטוסי חיל האוויר. ההנחה, שאין צורך לתקוף שדות-תעופה של האויב, התבססה על העובדה, שמטוסי האויב הוכנסו לתוך "דירים" תת-קרקעיים (דת"קים), כמו מטוסי חיל האוויר מאז 1956. כלומר, אין צורך להישחק בתקיפת שדות-תעופה של האויב, ונפיל את מטוסי האויב באוויר כשיבואו. וכך היה ברוב המקרים. מטוסי האויב בכל החזיתות גרמו לנו רק נזק שולי.

בעשרה במאי 1973 קיבל אלוף בני פלד – אדם מבריק, אינטלקטואל בעל כריזמה וקסם אישי רב – את הפיקוד על חיל האוויר. כשנכנס אדם לתפקיד כזה, הוא צריך לקחת בחשבון, כי מחר תתחיל מלחמה, ועליו להכיר מיד את כל התוכניות המבצעיות, לדון עם אנשי המטה המתאימים, ולבדוק את פעולותיו בכל מצב אפשרי של פתיחת מלחמה. בנוסף, עליו לפגוש את המפקדים הלוחמים, להכירם, לשמוע את דעותיהם, ולברר האם אכן הם מוכנים למלחמה, ומתאמנים בהתאם לתוכניות המבצעיות. כמו-כן, עליו לוודא שבידי החיל כל האמצעים הטכניים, הדרושים למלחמה כוללת. ואם מתעורר הצורך – לשנות תוכניות, ולהשיג אמצעים נוספים כדי להיות מוכן למלחמה. האם מפקדים בכירים נכנסים כך לתפקידיהם? לא כל כך. נדיר באמת שמפקד בכיר נכנס לתפקידו בכוננות מלאה למלחמה. לכן, כשפורצת מלחמה, כמו מלחמת יום הכיפורים, וביוזמת האויב, ימצא את עצמו כל מפקד במצב בעייתי עד מביך. ואם זמן רב לא היה מקורב לכוחות הלוחמים, לא הכירם והם לא הכירוהו, הם אפילו הרגישו שהוא "לא משלנו". כלומר, אינו מתמצא די בהפעלת מטוסי חיל האוויר, דבר שהתבטא כמובן בהחלטות לא-נכונות בתחילת המלחמה. ונתחיל ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד: מפקד חיל האוויר אסף את מפקדי הכנפות בשדה דב, ואמר: "חברים, מבחינתי עומדת להיות מלחמה. אינני יודע אם המלחמה תתחיל מחר, או ביום ראשון, אך בשבילנו זו מלחמה".⁵ אף אחד מהנוכחים לא חשב שאכן מחר, או מחרתיים, תפרוץ מלחמה. ראשית, מה זאת אומרת "מבחינתי"? הרי זה אומר, שלא כולם (בדרגים הבכירים ביותר) חשבו כך. וגרוע מכל: אחרי שהתפזרו המפקדים ולפני שפנו איש לביתו, בערב יום הכיפורים, הצטרף אליהם רפי הר-לב, ראש מחלקת המודיעין במפקדת החיל, ובקול גדול וברור אמר להם: "לא יהיה שום דבר", והלך לדרכו. אחרי מפגש כזה, טבעי הדבר, שאף אחד ממפקדי הכנפות, לא נכנס למצב של מלחמה – אלוף פלד צדק, אך לא ידע שראש מחלקת המודיעין שלו לא היה לויאלי בהכריזו, "לא יהיה שום דבר", אחרי שמפקדו מודיע, שעומדת לפרוץ מלחמה. לימים, הודה רפי הר-לב: "אני אשם שטייסי חיל האוויר הופתעו במלחמת יום הכיפורים". ועוד הוסיף: "בני [פלד] לא אמר בפירוש שתפרוץ מלחמה". תהיה אשר תהיה האמת, התודעה, הדרושה כדי להיכנס מוכנים למלחמה נפגעה, ואנשי צוות האוויר נכנסו למלחמה ללא ההכרה הברורה שזו מלחמה כוללת ואכזרית. אחד ממפקדי הטייסות: "אמרו לנו שתהיה מלחמה, אבל לא אמרו שזאת מלחמה". את ההוראה האחרונה, כי אכן יש מלחמה, נתן מפקד חיל האוויר ביום הכיפורים עצמו, בשעה שש בבוקר, בטלפון לכל אחד ממפקדי הכנפות. למרות דברי מפקד חיל האוויר, ביום הכיפורים, טרם הבינו רוב המפקדים, שהם במלחמה. ובכל זאת, גם הנחיה זו לא חלחלה לתודעת כל הטייסים, ואחד ממפקדי הטייסות טוען: "טייסי חיל האוויר לעולם אינם מופתעים, הם תמיד מוכנים לקרב בכל לבם ובוודאי בעת כוננות". ובכל זאת, הופתעו רבים מן הטייסים, וכנראה, גם יחידות הבקרה, ששלחו מטוסים בגובה בינוני לתוך אזורים מוכי-טילים (אמ"ט), ואלה נפגעו מיד. בכוחות הלוחמים של חיל האוויר, שהפעילה השליטה המרכזית מה"בור", השתרשה אמונה מלאה ביכולת מפקדת חיל האוויר לפתור את כל הבעיות ולתת את הפקודות הנכונות בזמן הנכון, בהתאם למבצעים המתוכננים ולגבי הזנקת המטוסים ליירוט ולתקיפה. כפי שנראה להלן, אמונה זו התרופפה ביום הראשון למלחמה ובהמשך אבדה לחלוטין. בבסיסים הרגישו, ש"שם למעלה לא יודעים מה לעשות". אין להבין מכך שפקודות מפקדת חיל האוויר והוראותיה והוראות הבקרה לא בוצעו כלשונן, יתר על כן, גם כשהמשימה נראתה מסובכת ומסוכנת ביותר וללא תכלית – כמו "קלע" בלילה על הגשרים בסואץ – יצאו טייסים למשימה, ועשו כמיטב יכולתם, וגם נפלו. ככלל, טייס שקיבל מטרה עושה הכל כדי להשמידה. תנו לנו מטרות ואנחנו נפגע ונשמיד אותן – זו הססמה הבלתי-כתובה של טייסי חיל האוויר, וכשאינם מצליחים נותר להם טעם רע לכל החיים. אין טעם לדון בהכנות חיל האוויר לתקיפה מקדימה – תקיפת מערך טק"א בסוריה, שנבחר תחילה כאפשרות ראשונה, או כגיחות לתקיפת שדות-תעופה. התקיפות הללו נפסלו על-ידי הדרג המדיני. כשפרצה המלחמה, ומטוסי האויב המריאו בסביבות השעה 14.00 ביום הכיפורים, מיהר מפקד חיל האוויר לתא הרמשל"ט, והורה להזניק את כל המטוסים לאוויר. זו הייתה טעותו הראשונה והבולטת, כיוון שלא היה נתון ללחצי המטכ"ל, או שר הביטחון; זו הייתה החלטתו, שלא תאמה את המסורת המבצעית של חיל האוויר, שבה מזניקים את מטוסי היירוט שבכוננות (והייתה כוננות), ושולחים אותם ליירט את מטוסי האויב; ואחר כך מזניקים עוד מטוסי יירוט, בהתאם לצורך (לפי דיווחי מערכת הבקרה והמודיעין). ההוראה להזניק את כל המטוסים לאוויר (גם חמושים!) הייתה פקודה ספונטנית ולא חיל-אווירית של מפקד לא-מנוסה, שלא הכין את עצמו מראש למצב הזה, שהיה מובן מאליו. ואף על-פי כן ולמרות אי-הסדר במפקדת חיל האוויר, הפיל חיל האוויר בארבע שעות האור, שעמדו לרשותו ביום הכיפורים, 38 מטוסי אויב (ובהם שמונה-עשר מסוקים, שחדרו לסיני באזור ראס-סודר, כדי להנחית אנשי קומנדו לחסימת צירי תנועה בסיני). תקיפות נגד כוחות קרקע בסוריה ובסיני נערכו ללא קבלת מטרות ידועות מראש; ולכן, טסו מטוסי התקיפה בגובה בינוני לחפש מטרות. בתקיפות הללו, בשישה באוקטובר, איבדנו שמונה מטוסים – שניים בסוריה מטילים קרקע-אוויר וארבעה במצרים מתותחים נ"מ. את מה שקרה אחרי הזנקה מוזרה זו, מתאר בצורה מדויקת גורדון.⁶ כולם הופתעו. מדוע? הרי היה ידוע שהמלחמה מתחילה היום ולכן כל המטוסים היו צריכים להיות מוכנים מיד ליירוט, והבור צריך היה להיות מאויש במלואו כבר מהבוקר וכולם היו צריכים להיות עם האצבע על ההדק; למה הופתע מפקד חיל האוויר ופעל בפזיזות ללא שיקול-דעת? צריך היה להכין את עצמו בדיוק למה שקרה כשידע לבטח, שהמלחמה מתחילה באותו היום, וכן כל היחידות שאמורות היו ראשונות להגיב. כמו-כן, נערכו בלילה הראשון תקיפות "קלע" בניצב לתעלה, תוך שימוש בפצצות-מצרר,⁷ בתקווה לפגוע בכוחות המצריים הרבים, שחצו את התעלה. בתקיפות הללו השתמש חיל האוויר בפצצות-מצרר. השימוש בפצצות לשימוש כללי (ש"כ) למטרות נקודה אינו מומלץ מאחר שסיכויי הפגיעה קרובים לאפס. למרות זאת, במלחמת יום הכיפורים היה שימוש רב בהפצצות "קלע", כדי להקטין ככל האפשר את היפגעות מטוסינו, כיוון שזמן החשיפה לטילים קטן מאשר בתקיפת "חטף".⁸ במלחמת יום הכיפורים שליש מכל גיחות התקיפה היו תקיפות "קלע", שתוצאותיהן אינן ידועות. למרות זאת, רבים ממטוסינו נפגעו בתקיפות הללו, ושנים-עשר מהם הופלו. ביום הראשון למלחמה איבד חיל האוויר שישה מטוסים.

שבעה באוקטובר היה היום הדרמטי ביותר של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, וההחלטות בו השפיעו על שאר ימי המלחמה. גורדון קורא לו, "היום השחור". היום הזה נועד מלכתחילה להשמדת טק"א במצרים ובסוריה, כדי לסייע לכוחות הקרקע הדלילים לעצור את השריון הסורי ואת כוח הצליחה המצרי. ואמנם הבוקר נפתח במטס הכנה ל"תגר" (מבצע לתקיפת מערך הטילים המצריים). עוד לפני שהמריא המטס כבר החליט מפקד חיל האוויר, שלא ימשיך במבצע "תגר", כיוון שכפי שאמר לו שר הביטחון, עמדנו בפני "חורבן הבית השלישי", ודרש להפנות את כל חיל האוויר לצפון. לפי דברי כמה מהנוכחים במקום, מפקד חיל האוויר הביא עמו ל"בור" את הרגשת שר הביטחון לגבי "הבית השלישי", והחליט לא להמשיך בתקיפת הטילים במצרים ולעבור לצפון, כדרישת השר. מבדיקת התמלילים של הדיונים בין "תגר" ל"דוגמן" אפשר לראות, שמפקד חיל האוויר היה נתון ללחץ גדול של רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, שחִייֵב את אלוף פלד לפעול קודם בצפון. בין מטס "תגר" לבין ביצוע "דוגמן" תקפו כל הזמן מטוסים סקייהוק את השריון הסורי, שנע על ציר רפיד. מבצע "דוגמן" לחיסול הטילים בסוריה, שבוצע בחופזה וללא מודיעין עדכני, נכשל. רק סוללת טילים אחת הושמדה, למרות ש-114 מטוסים לקחו חלק בתקיפה, ושישה מהם הופלו. מאותו היום חזרו מטוסי חיל האוויר ותקפו בחזית הסורית עד סוף המלחמה, אך לא נעשה ניסיון נוסף להשמיד סוללות טילים נ"מ סוריות. חיל האוויר פעל באזור תחת איום הטילים, שגבו מדי פעם קרבן נוסף, וגרם לביטול גיחות תוך התחמקות וזריקת החימוש ללא מטרה. כשטייסים נאלצים לתקוף באמ"ט, ומבחינים בטילים, הנורים לעברם, עליהם לשבור כדי להינצל, ולשחרר את החימוש כדי לחמוק מהטילים. כלומר, לא לבצע את משימתם. לא תמיד מבחינים הטייסים בטילים הנורים נגדם, והם ממשיכים במשימה בתקווה, שהטילים יחטיאו. במלחמת יום הכיפורים הופלו ארבעים ממטוסי חיל האוויר על-ידי טילים בשתי החזיתות. מטוסי חיל האוויר פעלו בשבעה באוקטובר באמ"ט כשנדרשו לפגוע בגשרים הרבים, שבנו המצרים על תעלת סואץ. אלה גשרים, ששיקומם פשוט ומהיר בלילה. כך, לא היה מקום להתלהבות הרבה, שתקפה את הפיקוד העליון עם הדיווח על הצלחה זו. הצבא המצרי המשיך לזרום מזרחה גם למחרת. אחרי כישלון "דוגמן" 5, אישר הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר להפנות את חיל האוויר לדרום כרצונו. אלא שמשום-מה לא יצא חיל האוויר להמשך תקיפת "תגר", כמתבקש מהמצב בחזית. השגת עליונות אווירית בתעלה הייתה מאפשרת לחיל האוויר השתתפות מלאה בהשמדת הכוחות המצריים שממזרח לתעלה. הדבר לא קרה, וחיל האוויר פנה לתקיפת מטרות משניות כמו תותחים נ"מ ושדות-תעופה. לשאלה מדוע? נענינו "כי לא היו מטרות אחרות בעלות משמעות". כלומר, חיל האוויר פנה לדרך "קלה" יותר מאשר תקיפת מערך הטק"א. הייתה דרושה החלטה אמיצה מאוד לרכז את כל כוח התקיפה של חיל האוויר להשגת עליונות אווירית ממזרח לתעלה. הדבר לא נעשה, והפך את הסיוע לכוחות הקרקע לכמעט בלתי-אפשרי, אם כי נעשו גיחות לתקיפת כוחות מצריים גם לפני השגת עליונות אווירית ובוודאי בהיקף גדול לאחריה. חיל האוויר איבד באותו יום מר ונמהר 22 מטוסים, עם הישגים מועטים מאוד, למעט פגיעה במטוסי אויב ופגיעה בשבעה שדות-תעופה במצרים. בשבעה באוקטובר הפילו מטוסינו שישה-עשר מטוסי אויב. אפשר לומר, שחיל האוויר השיג עליונות באוויר, ומאז והלאה לא היו פגיעות קשות בכוחותינו על-ידי מטוסי אויב. לטייסי היירוט זו הייתה מלחמה הירואית עם תוצאות נפלאות, והם יצאו מהמלחמה בהרגשת ניצחון. טייסי התקיפה נושאים בלבם הרבה מאוד רגשות החמצה – בשל ביצועיהם ובאשר לאי-הצלחת חיל האוויר בתקיפת כוחות הקרקע של האויב ובעצירתם. חלק מטייסי התקיפה רואים במלחמה זו מלחמה מוצלחת יותר ממלחמת ששת הימים – אם משווים את כמות התקיפות למספר האבדות, לנוכח הקושי בביצוע תקיפות באמ"ט, שחלקן נעשו בגבורה ממש. תקיפות סוללות הטילים במצרים המשיכו כבר בשמונה באוקטובר כשחיל האוויר טיפל במספר מוגבל של סוללות מצפון לדרום: בשמונה באוקטובר הותקפו חמש סוללות באזור פורט סעיד; ובהמשך המלחמה, במערכת הצליחה עד 22 באוקטובר, הותקפו סוללות טק"א בפורט סעיד ובאזורים אחרים. חיל האוויר השמיד 32 סוללות טילים ממערב לתעלה, ואיבד אחד-עשר מטוסים. את שאר הסוללות השמידו כוחות הקרקע. בשלוש השנים מסוף מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים לא הצליחו בחיל האוויר למצוא דרך לשבש את יעילות סוללות הטילים על-ידי לוחמה אלקטרונית מִנֶגד (Stand-off), או על-ידי מכלים שנשאו המטוסים עצמם. המודיעין לא הצליחו לגלות את תדירויות ההפעלה של סוללות ס"א-3 ו-ס"א-6. סוללות ס"א-6, שהיו ניידות, היו כמעט חסינות לתקיפה מן האוויר, כיוון ששינו את מיקומן בתדירות גבוהה. כמו-כן, רוב מטוסים סקייהוק לא צוידו במכשירי התרעה מפני טילים, והדבר הִקשה מאוד על תקיפה באמ"ט, כיוון שטייסים לא ידעו בזמן אמת האם סוללת טילים ננעלה עליהם.

ללא מחקר מעמיק, שבו תיבחן כל גיחת סיוע, לא ניתן להגיע להערכה מדויקת של הצלחת הסיוע. ברור, שכוחות הקרקע לא קיבלו את הסיוע, שציפו לו מחיל האוויר במלחמה. בתקופה הקשה ביותר במלחמה, בימיה הראשונים, מנעו טילים נ"מ של האויב בשתי החזיתות כמעט לחלוטין סיוע יעיל ופגיעה בכוחות הקרקע של האויב. עוד בהיותו ראש מחלקת אוויר במפקדת החיל, הבין בני פלד, כי ייתכנו מצבים, שיהיה צורך לתת לחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) סמכויות שליטה, כדי שניתן יהיה לתת סיוע לכוחות הקרקע בזמן אמת. ויתור על השליטה המרכזית במקרים כאלה וסמכות השליטה של החפ"ק (כעת – משל"ק, מוצב שליטה קדמי) יאפשר לטייסות לקבל מטרות היישר מהחפ"ק ללא מתווכים. החפ"ק נמצא בפיקוד המרחבי, והוא מודע לכל תמונת הקרב, מקבל מודיעין ישירות, יש לו קשר ישיר לבסיסי חיל האוויר והוא מסוגל לספק מטרות מיד עם קבלתן מהפיקוד. וכן הוא מסוגל להזניק מבני מטוסים, ולתת להם מטרות באוויר. כמובן, קיים קשר ישיר בין המשל"ק למערך הבקרה. במלחמת יום הכיפורים הפעיל חפ"ק פיקוד הצפון בראשות רפי סברון⁹ ישירות מטוסים סקייהוק מרמת-דוד ומתל-נוף במשך יום וחצי דרך מוצב פיקוד כנף 1, שקיבל את המטרות מחפ"ק פיקוד הצפון. זה היה סיוע יעיל בזמן אמת. ניסיון החפ"ק הזה הפך לתורת לחימה בחיל האוויר. אף שמפקד חפ"ק פיקוד דרום היה בעבר מפקד בסיס בעל שיעור קומה, לא פעל באותה היעילות. הדבר פגע במידה רבה בסיוע לכוחות הקרקע בחזית המצרית. הנושא השתפר בימים האחרונים למלחמה עם חציית התעלה על-ידי כוחותינו. כיום, המשל"קים מיומנים מאוד ומאוישים היטב, אבל המלחמה הבאה תישא אופי שונה לחלוטין, והבעיות יהיו קשות הרבה יותר (והבעיה העיקרית של ישראל תהיה הגנה מטילים קרקע-קרקע, שיגיעו בהמוניהם).

במלחמת יום הכיפורים הופעלו מטוסים לתקיפות אסטרטגיות רק בסוריה. המטרות האסטרטגיות היו מוגנות פחות מאשר כוחות הקרקע בחזית, וגם הגישה אליהן הייתה פחות מסוכנת יחסית. בדרך הטבע, השפעת ההצלחה בפגיעה במטרות תשתית, או במפקדות, אינה מיידית, אבל בסוריה הייתה להן השפעה ניכרת על הכוחות המזוינים ואפשר לסכמן כהצלחה של ממש. הותקפו גשרים אסטרטגיים, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר הסוריים, סדנה לשיפוץ טנקים, תחנות-כוח ומאגרי דלק. אין ספק, התקיפות תרמו לארבעים שנות שקט בזירה הסורית עד היום. אלוף פלד כותב: "גילינו גם שהדבקות במשימה של טייסי חיל האוויר הייתה לקויה בהחלט במבצע זה והסיבה: אימת המוות הבלתי-מוצדקת מהיעילות הבלתי-מבוססת של טילים והפחד ההיסטרי מפניהם [ההדגשות – במקור!]".¹⁰ גם ממרחק של שנים לומר דברים כאלה על טייסי חיל האוויר מעיד על כך שמפקד חיל האוויר לא רק שלא האמין בעוזריו הקרובים ובטייסיו הפחדנים. מאידך-גיסא, עוזריו הקרובים איבדו את אמונם בו כבר בתחילת המלחמה, ושאר המפקדים איבדו את אמונם בו במהלך המלחמה. כל ערב הוזמנו מפקדי הכנפות והצמרת המבצעית של המפקדה לתחקיר יום המלחמה ולתדריך בחדר התדרוך של מפקד חיל האוויר. אלוף פלד, אדם כל כך אינטליגנטי וכריזמטי, לא ידע לומר דברים של מפקד, המתאימים למצב שנוצר. כמו-כן, בביקור בכנף 1 ובכינוס מפקדים בשדה דב, באמצע המלחמה, לא ידע מפקד חיל האוויר לומר את המלים הנדרשות ממפקד באירועים כאלה, ולא אמר דברים בעלי משמעות. בספר, ימים של חשבון, מפליא פלד לכתוב ולמחזר את מהלכי מלחמת יום הכיפורים, אלא שאין אלה אלא הסברים קלושים של המציאות העגומה, כפי שהתבטאה בהחלטות שגויות. המנגינה של מלחמה זו נשמעה אחרת לגמרי מהמילים, שנכתבו שנים לאחר המלחמה. בשמונה באוקטובר מצא עצמו חיל האוויר כשכל הטילים נ"מ של האויב בצפון ובדרום כשירים ולא נפגעו. אז היה מקום למאמץ מרוכז לחיסול מערך הטילים המצרי במרכז התעלה, במקום, שבו תכננו כוחות הקרקע שלנו לחצות את התעלה מערבה, כדי שיוכלו לקבל סיוע מאסיבי מחיל האוויר. זה לא נעשה, אומנם הותקפו טילים, אך דווקא בצפון התעלה. כפי שכבר ציינו, חיל האוויר המשיך אומנם לפגוע במערך המצרי אך טִפין-טפין ולא בבת-אחת, ובוצעו משימות חסרות-ערך כמו תקיפות "קלע" בלילה ללא שום סיכוי להישג כלשהו, ומטוסינו נפגעו קשות. משמונה עד עשרה באוקטובר המשיכו מטוסים סקייהוק לתקוף את כוחות הקרקע הסוריים, ובעשרה באוקטובר הודיע יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון, במברק לרמטכ"ל:

• "מאושר להודיעך, שלאחר ארבעה ימי קרבות קשים ביותר, הצליח פיקוד הצפון, בסיוע מאסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי אשר איבד מאות טנקים בקרבות. קו הפסקת-האש בגולן בידינו. אנו מנצלים את ההצלחה ותוקפים מעבר לקו הפסקת האש [ההדגשות שלי – י"א]".¹¹

________ [בפרק הבא: אל"ם (במיל.) יעקב אגסי יסכם את לקחי הפעלת חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. כוחות הקרקע לא זכו לסיוע - בעיקר, בחזית הדרום. חיל האוויר לא השיג עליונות אווירית, שהייתה מאפשרת לו לתת את הסיוע, שהיה כל כך דרוש לכוחות הקרקע.]

1. הכותב, אל"מ (במיל.) יעקב אגסי, היה מפקד כנף 1 בחיל האוויר במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. 2. מטוסים פאנטום הפילו 89 מטוסי אויב, ואת השאר – מטוסי יירוט. 3. טסים בגובה נמוך ובמהירות מְרבּית, מושכים לגובה המתאים להפצצת צלילה, ומפציצים את מרכז הסוללה. לאחר שחרור הפצצות, פונה הטייס מיד לאחור, ואינו יודע האם פגע במטרתו; ולכן, אינו מדווח על תוצאות התקיפה. 4. בשימוש במצררים, שמפזרים מאות פצצונות. 5. שמואל גורדון, 2008. 30 שעות באוקטובר. אור יהודה: ספריית מעריב, עמ' 208. 6. גורדון, 2008, עמ' 293-283. 7. בכל אחת מהן מאות פצצות קטנות, המכסות שטח גדול, וגורמות נזק אך ורק למטרות רכות, כמו עמדות תותחים נ"מ, רכב רך וכמובן כוחות רגלים. 8. בתקיפת "חטף" טס המטוס בגובה נמוך עד סמוך למטרה, מתרומם, ומפציץ את המטרה כשאפו מופנה אל המטרה בעזרת מערכת כִוונוּן משוכללת. התוצאה כמעט תמיד – פגיעה מדויקת. 9. הרעיון של מוצב שליטה קדמי צץ במוחו של סא"ל רפי סברון (לימים – תת-אלוף) עוד ב-1972, אך מפקד חיל האוויר דאז לא קיבל את הרעיון. אלוף פלד קידם את הרעיון ב-1973, אך חיל האוויר לא הספיק להכין סגל מאומן לכל החפ"קים. כך, רק חפ"ק צפון אויש היטב, והפעיל טייסות סקייהוק מבסיס רמת-דוד ומבסיס תל-נוף ללא התערבות מפקדת חיל האוויר. 10. בני פלד, 2004, ימים של חשבון, בן-שמן: מודן, עמ' 427. 11. פלד, 2004, עמ' 402.