הוויכוח הישראלי עם ארה"ב בשאלת הגרעין האירני הוא ויכוח סרק. ריבוי המלל והרעש התקשורתי מייצג חלופה למעשים ותו לא. ההשערות מה יקרה בשלב א' של ההסכם ומה יקרה בשלב ב' של ההסכם (=ההסכם הסופי), אינן חשובות, משום שבפועל לא יתרחש מה שכתוב בהסכמים. במשחק הנוכחי משתתפים שלושה כוחות לא שווים: ארה"ב, שלה יכולת מוחלטת לשנות את המציאות בתוכנית הגרעין האירנית, אבל אין לה עניין לעשות זאת משום שהיא כבר אינה רואה בעצירת התוכנית האירנית יעד אסטרטגי ראשון במעלה. לעומת זאת היא מוכנה להשלים עם תוכנית גרעינית צבאית אירנית על השולחן או מתחת לשולחן, ולהפיק ממנה את מירב התועלות הכלכליות האפשריות.
ישראל, שרואה בתוכנית האירנית איום אסטרטגי חמור, מעוניינת לפגוע באיום זה אולם יכולתה הצבאית אינה מספקת להרס מוחלט של התוכנית האירנית.
אירן, שלה מטרה אסטרטגית עליונה להגיע ליכולת גרעינית צבאית, היא מנהלת תוכנית לאומית ענפה לשם, עתירת השקעות וסיכונים, אבל היא מוכנה ליטול סיכונים נוספים, לעכב שלבים בתוכנית ולשנות לוחות זמנים, אבל לא לסגת מהעיקרון.
"מלומדים" רבים בתקשורת הכתובה והמדוברת ממטירים עלינו תילי-תילים של מלל, ניתוחים אסטרטגיים ופוליטיים, ספקולציות מסוגים שונים ומה לא.
1 רובם עוסקים בימים אלה בשתי שאלות: א. ההסכמים עם אירן ומה יהיה בכל אחד מהם - זו השאלה התפלה; ב. האם נכון או לא נכון לנהל ויכוח פומבי עם ארה"ב בשאלת תוכנית הגרעין האירנית ומה עושים ביחס אליה - זו השאלה העוד יותר תפלה.
לצערי, חלקי הוא עם המיעוט שגורס:
א. כל הדיבורים הם רק דיבורים. אין כיום דרך למנוע מאירן לחתור להשגת נשק גרעיני אלא באמצעות תקיפה צבאית.
ב. שאלת הוויכוח הפומבי היא שאלת סרק. כל צד - ארה"ב וישראל - ישאר בעמדותיו וימשיך בדרכו, משום שארה"ב אינה רוצה לפעול ואינה חייבת לפעול, וישראל מתקשה לקבוע מהי נקודת האל-חזור שלה במצב אליו קלעה ארה"ב את שיתוף-הפעולה הבינלאומי נגד תוכנית הגרעין האירנית. ומאידך היא רואה כורח למנוע מאירן נשק גרעיני.
פילפוליסטיקה תקשורתית בשאלות שהתשובה להן נמצאת רק בידי צד אחד, היא דרך עקיפה להודות באזלת-יד, או למסמס נושא עד לנקודה בה יהפוך לבלתי-רלוונטי או לבלתי הפיך.
דרך צבאית
אירן אינה סוריה. גרעין אירני אינו חל"ך סורי, והניסיון להקיש מאחד לשני אינו אלא עוד רמז עבה של ממשל ארה"ב לומר למי שהתקשה להבין עד כה ואינו שבוי בתאוריות וקונספטים מעשה ידיו להתפאר, שארה"ב ויתרה על המאבק בגרעין הצבאי האירני.
עצם הוויכוח הפומבי שמנהלת ישראל כיום מכוון למטרה אחת בלבד: לידע את הציבור הישראלי שממשלתו "הסתכנה" וניהלה מאבק מדיני בכל דרך אפשרית נגד התוכנית האירנית, ולדעת הקהל העולמית להבהיר שישראל החליטה לפעול, לכשתעשה כן, לאחר שניסתה הכל ולא נותרה לה אלא הברירה להשתמש בדרך הצבאית.
במהלכיה מכשילה ארה"ב את ישראל ובנות-ברית אחרות שלה בכך שאין היא אומרת להם בגלוי לאן באמת מועדות פניה. אבל גם בספיגת נזקים כתוצאה מהתנהלותו זו, וויתר כבר הממשל האמריקני. לדידו אירן גרעינית במזרח תיכון גרעיני, אינה איום על אינטרס לאומי חיוני של ארה"ב, וכנראה גם שמעולם לא הייתה. הנחישות האירנית ואזלת היד הבינלאומית, מביאים את ארה"ב להסתלק ממחויבויות בינלאומיות שלה גם בנקודה זו ולהעדיף אינטרסים אחרים.
בהנחה שגם אירן מבינה זאת, היא תתקדם תמיד חצי צעד מעבר למה שמקובל לחשוב שהוא קזוס בלי מילולי של ארה"ב. כאשר יהיו הריקושטים הזמניים על כך חריפים , תיסוג רבע צעד ותמשיך בהתדיינות עקרה עד לשלב הבא. בכל פעם תרוויח עוד רבע צעד לעבר הפצצה. בשיטה הסינית הידועה, גם דרך של 1000 מילין מתחילה בצעד אחד, ומבחינת העיקרון הלוגי, צעד או רבע צעד הם היינו-הך.
אילו באמת רצתה ארצות-הברית להרגיע את ישראל, הייתה משתפת אותה בדיונים מול אירן, אם לא פנים-אל-פנים, אזי בהתייעצויות של המעצמות לפני ואחרי המפגשים עם אירן. אבל ארה"ב אינה מוטרדת גם מהאפשרות שישראל תפעל בסופו של דבר בעצמה נגד אירן, ותספוג בגפה את הריקושטים של פעולה כזו. אם תצליח ישראל, תרוויח מכך גם ארה"ב, ואם תצליח ישראל פחות, ארה"ב לא תנזק מכך יותר משהייתה נזוקה מהעדר כל פעולה. במקרה של פעולה ישראלית, השיחות המתנהלות עתה מול אירן עשויות להקנות לארה"ב חסינות חלקית או מלאה מפני תגמול אירני ישיר נגד אינטרסים אמריקנים באזור.
לסיכום;
תם למעשה שלב הדיבורים המאוחר הזה, וכל מה שיהיה מכאן ואילך יהיה מוחתם ומוכתם בחוסר הרצון האמריקני לנקוט עמדה אחראית פעילה. ישראל נותרה לבדה במערכה, ואינני סבור שצרפת תהיה גיבורה גדולה לאורך זמן. על ישראל להחליט אם לפעול ומתי לפעול ולהערך ברצינות. כל הספקולציות לגבי המו"מ מול אירן הן אך ורק ספקולציות. הואיל וארה"ב משלימה עם אירן גרעינית ואירן יודעת זאת, המו"מ חסר תועלת ללא לקשר למה שיהיה כתוב במסמכי הסכום שלו. אם ישראל לא תפעל בעצמה, תהיה אירן גרעינית, כנראה כבר בשנה הקרובה, והמזרח התיכון ישתנה שינוי היסטורי ובלתי-הפיך לדורות.
