עם שבידול ובדידות אינם הפכים, רחוקים הם זה מזה מרחק משמעי. הפורש מבחירתו מן הציבור, מבדל עצמו ממנו, אם מפני שהציבור אינו ראוי בעיניו לחברתו, אם מפני שאינו סומך על רבים אלא על עצמו בלבד, אם מפני שהוא רואה את קיומו כהתעמתות שאינה תמה עם מי שתקיף ממנו מכוח היותו רוב, והוא מדמה לנפשו לגבור על הרבים בנשק הפרישה מהם. יש בבידול בריחה מן המאבק, מעשה של הקמת חומת מגן מפני העולם הנדמה בעיני המתבדל כאיום כובשני זוחל, בנין סכר לעצור בעד פלישת נהר האומות והאמונות העוין לאמות הספורות השמורות למעטים.
בדידות לעומת זאת היא מאבק. היא אינה בריחה מן המערכה אלא עמידה בה. אפילו כל העולם כולו מכניע עצמו בפני הרבים בהצטרפות מוגת לב אליהם או בפרישה הלומת גאווה מהם, נותר אמיץ הלב לבדו מול הרבים ולוחם את מלחמת ייחודו מפני שבעיניו אובדן הייחוד הוא כאובדן נשמה, ומאבקו הוא כמאבק של פיקוח נפשו. בדידות היא ההכרה שהכרעות אישיות גורליות אינן ניתנות לשיתוף ולחלוקה, וסוף דבר גם לא לדחייה, ואין שום זולת בעולם מזומן לקבל על עצמו אחריות, עד חיים ומוות, לנשזר מהכרעות אישיות בלתי נמנעות.
יחיד ורבים תאומים ירדו לעולם. בראשית, יחיד אוחז בעקב הרבים. הוא מדמה לנפשו לפצות על חולשתו בלפיתת תלות במי שכוחו המדיד עדיף. יתכן כי אינו מעלה על דעתו שכשם שהוא, התאום התמים, יושב האוהלים, הרועה הכנוע, רואה באחיו העשוי, באיש הציד, החמוש תמיד חיצים וקשת, את בכורו המושל בו, כן חושש האח התקיף שמא בכורתו אינה אלא מגן שברירי לחולשתו המוסווית, והאח התמים לא אחז בעקבו כדי להסתייע ולהיעלות על ידו לעולם הזה אלא כדי למשוך אותו מטה בתחבולה שהסוותה את העורמה לחולשה. אלה חששות, אטומים לכאורה, חסויים, אבל כבר הם ניבטים מבעד לסדקי חרדת הפרדוקס של החזק מן הרפה, אף על-פי שאין להם עדיין ראיות חותכות להישען עליהן.
החששות האלה מייסרים כמחתכים בבשר החי עד שהעורמה מכה את הכוח שוק על ירך והזעם מדיח את ייסורי החששות מן הפצעים. העורמה, אם אין לה בכורה - היא קונה בכורה, אם אין לה ברכה - היא לוקחת אותה, אם אין לה כוח להתמודד פנים אל פנים - היא נסה מן הקרב, בורחת, מחפשת רווח והצלה בבידול. הזעם רודף אותה, גם אם הוא כבוש ומחכה לשעת כושר, הוא דרוך תמיד.
רחוקים זה מזה, גוועת העורמה שאין בה עוד חפץ, אבל הזעם לא כבה. הוא בוער יום יום יותר ויותר להכות. עם הזמן המתמיד להלוך לאורך קוו מתייצבים ונוטים להתאזן הכוחות במערכה. הרפה, נקי מעורמה צובר כוחות ומתחזק, והחזק ביחס אליו נחלש והמאבק על זכות הקיום האוטונומית של היחיד כיחיד ושל הרבים כהמון מגשש את דרכו ומוצא את זירתו והשניים כנכפים הולכים אליה כהלוך אל מזבח דמים הבנוי אבני גזית שואבות.
התאום הנס אינו נס עוד. הוא שולח "...מַלְאָכִים לְפָנָיו..." ( בראשית ל"ב, ד'), הוא יוזם, הוא 'מחפש מגע' אם לדבר בלשון הדימויים של ימינו. הוא מבין שהכרעה אינה יכולה להידחות עוד, ואם תסתיים בהסכם ובדורון - מוטב, ואם אין מנוס - במלחמה. אין יוהרה במפגש היזום הגורלי הזה. אין אמונה מוקצפת בעדיפות הנותר לבדו על רעהו. יש הכרה בעובדה כי המפגש טומן בחובו או שלום או טרגדיה. יש פחד. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם,ח') . המדרש מבחין בין "וַיִּירָא מְאֹד" לבין "וַיֵּצֶר לוֹ" (מדרש בראשית רבא,ע"ו) והוא מצטט את יעקב כמי שאומר בינו לבינו לעצמו, " ... אם הוא מתגבר עלי הורגני ואם אני מתגבר עליו אני הורגו... ויירא שלא יהרוג ויצר לו שלא יהרג". בא רש"י הרואה אותו מדרש והופך אותו במודע, בלי חשש לעריכה מטעה, ואומר, "ויירא - שמא יהרג, ויצר לו- אם יהרוג הוא את אחרים". ההבדל אינו אקראי, שיבוש העתקה. הוא עמוק. במדרש ירא יעקב מאוד שלא ייאלץ להרוג את אחיו. זה מפחיד יותר מאשר אובדן חייו הוא. הנותר לבדו ליטול אחריות על המאבק לחיים ולמוות עד המערכה, יירא שמא ייוותר עוד יותר לבדו אחרי נצחונו על אחיו ויהלוך בעולם כהורגו. אין בדידות כבדידות הזאת. ברש"י ירא יעקב מאוד למות. המוות ביד אח נורא בעיניו יותר מאשר המתת האח. ייסורי המת שאיבד את חייו גוברים על ייסורי מצפון החי שהאביד את אחיו. רש"י מאמין בטבע הקמאי של תאוות כל חי לחיים באשר הם. המדרש אל עומתו נותן קדימות למוסר המכניע את הטבע.
בין כך ובין כך יורד הלילה. הפגישה בין האחים שתיערך עם שחר, מקדימה את עצמה. בבוקר ייפגש יעקב המת עם אחיו החי או ייפגש עשו החי עם אחיו המת. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם,כ"ה). בעלי התוספות בלקט "הדר זקנים" אומרים, "יש במדרש, שעלה אבק רגליהם עד לשמים ועד כסא הכבוד". מאבק האיתנים מעלה אבק אוניברסאלי המכסה את עין הארץ, באותה שעה ובכל שעה בה יהיה קרב האיתנים הזה באשר שם יהיה. אבק ההיאבקות עולה לפני כסא הכבוד המוצב מעלה מעבר לזמן. השמים אינם מטים את הקרב. הם כמו אינם רואים אותו. האבק העולה מן הארץ מותיר את השמים מעבר למסכו. הם לא מתערבים. הקרב בין יעקב ה"לבדו" האולטימטיבי לבין עשו "האחרים" האולטימטיבי, הוא כולו, על ראשיתו, ועל אחריתו, על לידתו ועל גורלו, בנפש טיבה של הארץ. יתירה על כן, הוא בנפש טיבו של לילה של הארץ.
יותר מן היום, הלילה הוא עת ה"לבדו". כשם ש "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח',ב') כן אין הכרעות חיים ומוות מצויות אלא באסמי הלילה. האמת של מאבקים אלה מתחלנת אם היא מוצגת לראווה, אם עושים לה פרהסיה, אם מזינים בה את יצר ההצצה של ההמון. השחר עולה. אביר ה"לבדו" ואביר ה"אחרים" עודם לופתים זה את זה. החיים גוברים על שניהם. ה"לבדו" צולע על ירכו. הכתוב אינו אומר אם "האחרים" נפגעו אף הם. בתוך הרבים תומך ההולך במדדה ולכן אין צליעה ברבים. אבל יש הכרה בניצחון היחיד. "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" אומר שרם של ה"אחרים" הלפות ביד היחיד, והיחיד משיב, "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (שם, כ"ז). יעקב תובע כי הברכה הסמויה מן העין, הטמונה באסמי הלילה, תצא עתה לאור קבל עם ועדה, קבל העולם כולו. ברכה שהוא תובע היא יחידאית. היא אינה ברכה ככל הברכות. אין כמוה לא בפי אב מן האבות. לא הייתה כזאת מעולם. הברכה היא שם. הברכה היא "ישראל". "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כ"ט) היא היא הברכה. אין אחרת בפי שנתבע לברך ונענה בברכה. הברכה זאת אינה טובה שמערים אותה מלמעלה על הזכאי. היא לא חסד. לא הרקה ממרום על ראש האדם עלי ארץ. היא שם. השם הוא ניסוח והגדרת המהות, והברכה היא ההכרה במהות היחידאית של האדם, והמהות הזאת היא "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל ". ל"לבדו" יש שם. ל"אחרים" אין, כי הם לא יכלו ליחיד. במאבק בין יחיד לרבים, אפילו שרדו גם שניהם, אפילו לא הוכרע, הניצחון הוא ליחיד.
ולכן, "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶש" (שם ל"ב) בלכתו מן הקרב, מחודש במהותו, לא יעקב עוד כי ישראל למרות ש "...הוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ", ולכן " וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" (שם,ל"ג,ט"ז), כשהיה, בשם אותו נשא לפני המאבק שלא יכול היה לשנות את מהותו. .....ומאז ניצבים ה"לבדו" הבודד, מול "האחרים" הרבים, ואינם יראים להיאבק על נפשם עד עלות השחר תוך ידיעה כי סוף דבר תיזרח להם השמש.
