ליברמן מצטייר כמספיק שחצן בכדי לומר שהוא אינו זקוק לעצות בענייני פוליטיקה במיוחד ממי שאינו פוליטיקאי, וכי הוא יודע היטב מה הוא רוצה וכיצד להשיג זאת. ובכל זאת, למרות "הסיכון", החלטתי לכתוב דווקא בעיתוי זה, ואסביר.
ליברמן חוזר בימים אלה למרד החוץ כשר חוץ במשרה מלאה, אחרי כמעט שנה של העדרות מאונס. כפוליטיקאי, הוא בוודאי יודע עד כמה הוא תלוי ברחשי-לב הציבור, בדימוי הציבורי שלו, באמון שרוחש לו הציבור או אינו רוחש ובעיקר בזיקה של אלה לפוטנציאל האלקטורלי האמיתי שלו והיכן וכיצד יוכל למצותו כאשר יעמוד מחדש לבחירה לאחד מהתפקידים הבכירים במדינה שאליהם הוא נושא את פניו.
ראשית, עליו לזכור שרוב המנהיגים של ישראל מאז שנות ה-90 היו "שפוטים" או "שפוטים נרצעים" של ארה"ב, ומתקרב הרגע שגם דעת הקהל הישראלית וגם המציאות המזרח תיכונית תכתיב התנהלות שונה. גם נתניהו שייך לקבוצת ה"שפוטים", הגם שבין כולם, במיוחד בקדנציה הנוכחית, הוא מפגין מידה מעודדת של עצמאות ויכולת לתמרן לפי צרכים ישראלים חיוניים ולא רק לפי פקודות גחמנות אמריקניות. חשיבותה של יכולת לקיים קשר עם ארה"ב אבל גם לשמור על מידה של עצמאות וחופש פעולה, בעיקר כאשר ארה"ב תממש דה-פקטו את מדיניות ההינתקות שלה מהמזרח התיכון, תגדל מאוד בשנים הבאות. במאזנו האישי, ליברמן נחות מנתניהו באופן ניכר בהבנת ה"מטרייה" האמריקנית, אבל מצטיין הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים הישראלים הבכירים בהבנת ה"מטרייה" הרוסית, שגם חשיבותה תגדל מאוד בשנים הבאות, ככל שארה"ב תנמיך פרופיל באזור. ליברמן נתפס כאדם קר-רוח והחלטי, תכונה חשובה למנהיגות לאומית, ובתוך המבוך הכללי חשוב שלא יאבד תכונה זו ואת הדימוי שהיא מעניקה לו.
עם כל החשיבות של שיקולים אלה, למי ששואף למנהיגות לאומית, חשובים יותר הציבור הישראלי ודעתו. שני אירועים של התקופה האחרונה מספקים תובנות בסיסיות חשובות לדרך שבה עליו לנהוג: א. הבחירות לעיריית ירושלים, ב. זיכויו במשפט בשאלת מינוי השגריר בן אריה.
בבחירות לראשות עיריית ירושלים, שגה ובחר בשותף על-פי יחסי היכרות וקרבה אישיים ולא על-פי העניין ורצון הציבור. הבחירה הוכחה כשגיאה. אילו התקיימו הבחירות אחרי פרסום פסק הדין, היה הכשלון בירושלים למכה פוליטית קשה לליברמן. טעותו של ליברמן נעוצה בעיקר בשני שיקולים שבהם לא קיבל החלטות נכונות: ראשית, הליכה עם ש"ס כתנועה חרדית, שבראשות דרעי משדרת לציבור התחרדות נוספת ופוליטיקה לשם פוליטיקה. בחירת מועמדם של ליברמן דרעי לראשות העיר, הצטיירה בעיני הציבור החילוני, הדתי-לאומי והדתי המתון בירושלים, כנסיגה חמורה מכל מה שקידם בה בלא מעט קשיים
ניר ברקת בחמש השנים האחרונות. אפשרות זו איחדה רבים מהתושבים מאחורי ניר ברקת והכריעה את התוצאות. גם הבאתו של מועמד, ראוי כשלעצמו, מחוץ לירושלים נתפסה כמניפולציה בלתי הכרחית ובלתי-רצויה, ונדחתה ע"י הציבור. שנית, דרעי כראש ש"ס, פורמלית ריצה את עונשו והוא כשיר להתמודדות בעולם הפוליטי העכשווי שלנו. אולם, מבחינה ציבורית כללית, מחוץ לש"ס עצמה, אין הוא מצטייר כדמות ציבורית חיובית, אלא כמניפולטור, שבין היתר הצליח לסלק את ישי ממעמדו בתנועה ע"י הולכתו שולל של הרב עובדיה בערוב ימיו. במילים אחרות, דרעי הוא שותף פוליטי לגיטימי הנושא חטוטרת ציבורית גדולה על גבו, ובעיני רוב הציבור אינו נכס אלקטוראלי.
ליברמן, חרף היותו פוליטיקאי מנוסה וממולח, אינו חף מטעויות יסוד ומשגיאות בקריאת מפת דעת-הקהל.
אירוע המשפט, מאידך-גיסא, עולה בקנה אחד עם טיעוני ליברמן ועמדותיו במהלך החקירות והמשפט, שעיקרן חפות מהאשמה שיוחסה לו. החלטת השופטים פה אחד לזכותו, חשובה ביותר מבחינה ציבורית, וקידמה אותו בשני תחומים: א. תוקנה התדמית הציבורית שלו, ב. נפתחה בפניו מחדש הדרך להתמודדות על התפקידים הפוליטיים הכי בכירים במדינה. אולם, על ליברמן להיות ער לעובדה ש- 17 שנות חקירות, לבד מהיותן עינוי דין בלתי נסבל, שמחזק את הסימפטיה הציבורית כלפיו, חיזוק זמני בלבד בגלל חולשת הזיכרון הציבורי, גם הציבו סימן שאלה לא מבוטל על תדמיתו ועל דרכו הציבורית. הזיכוי מחק זאת מבחינה פורמלית ונורמטיבית, אבל לא מחה זאת מסף התודעה. עתה שומה על ליברמן להשמר בהתנהלותו שלא להעלות דימויים אלה מחדש אל מרכז התודעה הציבורית.
התבטאותו האחרונה בעניין האופן בו יש לנהל את "דיאלוג החרשים" עם ארה"ב, מובנת מבחינת הרצון לפתוח דף חדש עם המערכת הדיפלומטית הבינלאומית שנהגה להחרים אותו בעבר, אבל שגויה מבחינת אמינותו הציבורית בישראל.
מצב שונה מתקיים כאשר ליברמן נזהר בהתבטאויותיו ונמנע מלשון בוטה וחריפה מבלי לוותר על תוכן הדברים, ובה בעת דורש מהממשלה גיבוי מלא ל"שר החוץ של ישראל" מול מדינות אחרות - זו גישה סבירה ונקיה על-פי כל קנה-מידה; זה צעד מתבקש בכיוון הנכון. ההתבטאות הנ"ל נתפסת כביקורת פומבית עקיפה על ראש הממשלה שנתמך ע"י רוב הציבור במאבקו נגד תוכנית הגרעין האירנית ונגד היפוקריטיות האמריקנית והבינלאומית, וצביעות ביחס לעמדותיו המוכרות של ליברמן עצמו.
שני האירועים הנ"ל - ההפסד בבחירות לראשות העיר ירושלים, והזיכוי המלא במשפט מינוי השגריר בצרוף חזרה לתפקוד מלא כשר החוץ, מבהירים היטב עד כמה חשובים טיפוח ושימור המומנטום של דימוי חיובי לליברמן בציבור הישראלי אחרי הזיכוי המשפטי, לסיכוייו להגיע לראש הפירמידה הפוליטית הישראלית אליו הוא שואף.
שוב מוכח שהציבור אינו טיפש וקורא היטב את המפה הפוליטית ותהפוכותיה. גם כאשר הוא טועה לפעמים, או מקנה לשיקול כזה או אחר משקל-יתר זמני, הוא מזהה מהר מאוד טעויות ופועל בצורה נמרצת וחסרת היסוסים לתיקונן. מעמדו הירוד של
יאיר לפיד בסקרים, כשישה חודשים אחרי הבחירות האחרונות, מסביר היטב אפקט פוליטי זה. "חכמת ההמונים" אינה סיסמא, היא המציאות בעולמנו הדמוקרטי והתזזיתי.
ליברמן עומד על סיפה של הזדמנות שניה להתמודד על מקום בפיסגת הפוליטיקה הישראלית. אם ישגה שגיאה חמורה, אפשר מאוד שהיא תביא עליו גם את סופו הפוליטי. בתוך מערכת השיקולים הנפתלת והעצבנית של פוליטיקאי בכיר בישראל שמתכנן את קפיצתו הנחשונית לצמרת, שגיאתו הגדולה ביותר יכולה להיות זלזול בציבור הישראלי.
