כבוד נשיא מדינת ישראל
שמעון פרס היקר, כבוד ראש הממשלה
בנימין נתניהו היקר, כבוד יושב-ראש הכנסת, שכל כך רצה שאני אבוא לדבר באספה הפרלמנטרית.
גברתי ראש האופוזיציה, חברי וחברות כנסת, תודה רבה באמת, מכל הלב, על הכבוד שאתם עושים לי, הכבוד שאתם עושים לצרפת, כאשר אתם מאפשרים לי לשאת דברים כאן בכנסת, כאן בפרלמנט שלכם.
זהו הסמל והמשמעות של הדמוקרטיה הישראלית. כאן מתאחדים ומתאגדים כל המפלגות, כל הדעות, כל המגוון הרחב של הדעות שיש במדינתכם. נוכחותי כאן מאפשרת לי לברך ולהצדיע למדינתכם. לברך את מדינת ישראל ביום הולדתה ה-65 – הצהרת העצמאות בת 65. ישראל נולדה מתוך כאב לא יתואר – כאבם של נשים וגברים שמתוך תהומות האפלה, למרות הרדיפות, למרות הפוגרומים, קיוו ביום מין הימים למצוא כאן סוף-סוף את האור.
ישראל היא גם תוצר של רצון שאי-אפשר היה לעמוד בפניו, אותו רצון שביטא באופן נבואי ממש תיאודור הרצל כאשר אמר לעולם כולו שהעולם ישוחרר על-ידי שחרורכם, שהעולם יתעשר על-ידי עושרכם, שהעולם יגדל בגלל גדולתכם. וההיסטוריה הזו, אתם כתבתם אותה.
ב-14 במאי 1948 אתם ייסדתם אומה ריבונית, שווה לכל האומות, אך שונה מכולן. כי אתם, אתם הפכתם את הטרגדיה שלכם למנוף על-מנת לבנות את מדינתכם. אתם נאלצתם להילחם. נלחמתם כל כך הרבה, מזה 65 שנה, כדי להגן על מדינתכם. ואם ישראל קיימת ומתקיימת – אם ישראל מתקיימת, זה אך ורק בזכותכם שלכם.
אם כן, אני רוצה להצדיע לעם היהודי כולו, שההיסטוריה שלו, שתולדותיו שזורים בהיסטוריה של האנושות כולה. העם היהודי המפוזר במים העמוקים של הציוויליזציות האחרות, כפי שכתב ההיסטוריון פרנאן ברודל. היהודים התאימו עצמם לתנאים שנתנו להם, לעתים תנאים עוינים, ובכל זאת, הם שרו וכתבו בכמה שפות, הם העשירו בכשרונותיהם, במדעים שלהם, ביצירתיות שלהם את העולם. הם אפשרו לעולם להיות עולם טוב יותר, ובו בזמן אותם היהודים לא הפסיקו להפנות את מבטם לכיוון הארץ הזו, ארץ-ישראל.
אך לאחר זוועת השואה סוף-סוף העם היהודי מצא כאן את מולדתו מחדש, ובנה כאן גג פוליטי, ומתחת לגג הזה חוסה דמוקרטיה שלא ויתרה ולא נפגעה בחיוניותה אף פעם. כאן העם הקים בית המאחד ברוחו ובלבו מיליוני גברים ונשים בעולם כולו, אותם נשים וגברים שמביטים לכיוון הארץ בגאווה, בהערכה, ומביטים כיצד מדינת ישראל מקיימת את הבטחתה. כאן נוסדה חברה פתוחה המושתתת על שוויון זכויות של כל האזרחים ללא הבדלה – דת, מין או גזע כפי שרצו זאת האבות המייסדים שלכם.
אתם בניתם כלכלה חזקה, דינמית, משגשגת על אדמה שלא הייתה בדיוק פורייה, ועם אמצעים שהיו כל כך מוגבלים. אתם שמרתם על רוח החלוציות, והיום בתחום של הטכנולוגיות המתקדמות, אתם אפילו מתקדמים מול כולנו. ואני כאן כדי להשיג אתכם, כדי לשתף פעולה אם כן – עם האוניברסיטאות שלכם, המעבדות, וביניהן המצליחות ביותר בעולם. אתם הצלחתם להפוך למרכז עולמי לחדשנות. אתם גם נתתם לעולם מדענים גדולים כמו דן שכטמן, ורבים כל כך אחרים שלא אזכיר כאן, שקיבלו פרסים גדולים ואותות מפוארים על עבודתם המדעית. היו לכם גם סופרים גדולים, כמו ש"י עגנון, שקיבל את פרס נובל בגלל אמנות הסיפורת שלו שכה מאופיינת על-ידי המוטיבים של חיי העם היהודי, וכל כך הרבה קולנוענים שכבשו את לבו של הקהל בעולם כולו.
כאן לא אזכיר את כל אלה שהם לכבוד למדינה שלכם, שהם הכבוד של המדינה הזאת. אני רוצה לפנות לשמעון פרס, מכיוון שהוא בו בזמן השחקן והעד של ההיסטוריה הזו, ההיסטוריה שלכם. הוא גם העד והשחקן של ההיסטוריה שלנו, של היחסים בין ישראל לבין צרפת. כאשר אני שואל את עצמי שאלה על מה היו היחסים בין ישראל למדינתי, אני פשוט מתקשר לשמעון פרס, מכיוון שהוא פגש את הגנרל דה-גול.
כי שמעון פרס היה חבר של פרנסואה מיטראן. הרבה מאוד טוענים שהם היו ידידים שלו, אבל מעטים היו הידידים האמיתיים שלו, והוא היה אחד מהם, וזה לא מנע ממנו גם להיות ידיד של רבים אחרים. כן, צרפת הייתה תמיד לימינה של ישראל וזאת מימיה הראשון, כדי לתמוך בזכותה לקיום. ו-65 שנה מאוחר יותר אני בא לומר כאן, בישראל, בשם צרפת, כפי שעשו זאת פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק, ניקולא סרקוזי לפני – אני בא להביע את ידידותה של צרפת כלפי ישראל.
זאת ידידות אמיצה, והיא שייכת לכם, והיא ידידות אמיצה וחזקה עוד יותר מכיוון שהיא הרבה מעבר לשינויים הפוליטיים, הרבה מעבר למנהיגים, שהולכים ומתחלפים, ואפילו הרבה מעבר לעליות ולמורדות של החיים הבינלאומיים. לעתים – הידידות הזאת אולי לא הייתה אף פעם בסכנה – אבל היו פתאום זעזועים מסוימים, בגלל היושרה, או: הדברים הישרים שנאמרו על-ידינו, על-ידיכם, כי בין חברים יש תמיד לומר את האמת. ההיסטוריה יצרה בינינו קשר חזק, שאי-אפשר לנתקו. זהו קשר מימים ימימה, כפי שאמר ראש הממשלה, מתקופת הנאורות, הפילוסופים הגדולים, שגם הם בעצם למדו מהיהדות, כדי להעביר מסר אוניברסלי. צרפת לא הייתה מה שהיא אילו ב-1791 לא הייתה הראשונה – וזאת הזכרת, כבוד יושב-ראש הכנסת – שהכירה ביהודים כאזרחים באופן מלא. צרפת לא הייתה מה שהיא, ממש, אילו בעומק מצפונה לא היו עולים קולות כאלה של אמיל זולא, ז'ורז' קלמנסו, ז'אן ז'ורס, כדי להגן על הכבוד הנרמס של הקפטן אלפרד דרייפוס. ומשום שנשמעו כאלה קולות בצרפת, כדי להגן על דרייפוס, יהודים מאירופה באו לחיות בארצי, באמונה שלמה, מכיוון שהם סברו שאצלנו הם לא יהיו יותר בסכנה. כן, ההיסטוריה שלנו היא גם זו שבין 1942 ל-1944 גורשו מצרפת 76,000 יהודים.
הזכרתי, ב-16 ביולי 2012, אחרי שז'אק שיראק עשה זאת לפני, 70 שנה לאחר גירוש Vel d'Hiv, שפשע זה נעשה בצרפת, על-ידי צרפת, נגד צרפת, אבל גם הזכרתי שאם היו כאלה שהיו בושה וכלימה, רבים אחרים, רבים יותר, הגנו על יהודים, הצילו יהודים, עד כדי כך שהם התקבלו כחסידי אומות העולם, ובכך הם היו ערבים לכבודה של צרפת.
כן, בנימין נתניהו הזכיר זאת, אתמול היינו יחדיו ב"יד ושם". היינו חנוקים מהתרגשות, מכאב, מזעזוע, ובו בזמן מודעים לחובה המוטלת על כתפינו, על כתפי כל המדינות שידעו את הטרגדיה הזאת.
עלינו להיות נאמנים לחובה הזאת: לעולם לא יהיה פשע כזה נגד היהודים. לכן צרפת נלחמת בכל כוחותיה באנטישמיות. בכל מקום שהיא צצה, בכל מקום שהיא מתפתחת, אנו רודפים את האנטישמיות ללא לאות, על אדמתנו, מכיוון שזוועה זו לא נעלמה, לצערי הרב; הזוועה הזאת באה מעומק ההיסטוריה, לובשת כל פעם פנים חדשות, צורות חדשות, מחפשת צידוקים אחרים, אבל אלה תמיד פני השנאה, הממשיכה לרצוח חפים מפשע. וב-19 במרס 2012 בבית-ספר אחד, "אוצר התורה" בטולוז, מרים מונסונגו, גבריאל סנדלר, אריה סנדלר, יהונתן סנדלר, נרצחו – נרצחו מפני שהם היו יהודים.
כבר למחרת, למחרת הטרגדיה הזאת, אמרתי – ועדיין לא הייתי נשיא – אמרתי עד כמה פשע זה לא יוכל להיוותר ללא עונש, ובייחוד שעלינו להילחם בתופעה מחודשת של אנטישמיות. לפני שנה, יחד עם בנימין נתניהו, היינו בטולוז כדי לבקר אצל המשפחות האלה, ומחר בבוקר אבוא לבית-הקברות בגבעת-שאול, שם הם שוכבים במנוחת עולמים. הם אחיכם ואחיותיכם, אבל הם גם שלנו, ואני אומר כאן – ומבמה זו אני מאשר וחוזר על המחויבות של הרפובליקה הצרפתית לשמור בכל תנאי על ביטחונם של היהודים בצרפת.
אני יודע מהי הקהילה הצרפתית היהודית בצרפת. זו הקהילה הגדולה ביותר באירופה, הראשונה, והיום, כתמול שלשום, היא תורמת לגדולתה של מדינתי. היא תורמת, הקהילה, דמויות מדהימות בתחום המדיני, המדעי, התרבותי, הכלכלי, וזו קהילה צרפתית לגמרי, אך גם חשה אחווה של ממש עם ישראל, ויש כמה נציגים שלה שמלווים אותי כאן. הם גם היו יחד אתי בפלשתין, ואני מודה להם על כך, כי זוהי הוכחה שהשלום הוא מטרה משותפת.
אני גם יודע שיותר מ-100,000, אולי 120,000, אולי אפילו יותר, צרפתים חיים בישראל, וחיים את הנאמנות הכפולה הזאת, שהם תורמים לחיוניות המדינה שלכם ובו בזמן הם תורמים לקרינתה של צרפת כאן, בישראל. הזכרת, כבוד היושב-ראש, ש-10% מהאוכלוסייה הישראלית דוברים צרפתית. אתם אפילו הוכחה לכך, כולכם כאן. אפילו תהיתי, בשביל מה היה צריך תרגום לנאומים שלכם, ולמה עדיין מתרגמים את שלי, אבל שתי השפות שלנו קשורות בהיסטוריה שלהן; יש אגדה המספרת שמייסד העברית המודרנית, אליעזר בן-יהודה, סיפר שברחוב פריסאי, בקפה בבולבר מונמרטר, הוא החל לדבר עברית בפעם הראשונה. הוא ודאי לא דיבר בלי לדעת, אבל בפריס הוא פתאום קלט והבין שצריך לדבר עברית ולכתוב את המילון העברי המודרני הראשון. מדוע? משום שהשפה הצרפתית היא שפה שרוצה לשתף; כי השפה הצרפתית היא שפה שנמסרת לאחרים, וגם העברית יש לה מין ייעוד אוניברסלי שכזה, ולכן אני מייחל לכך שהתרבות והשפות שלנו תוכלנה להיות נחלה משותפת, וזה חלק מהיחסים בינינו. התרבות, הערכים, העקרונות, מה שמעורר בנו גאווה – להיות עמים הסבורים שיש להם מסר להעביר לעולם. לפיכך אנחנו, ראש הממשלה ואנוכי, חתמנו על הצהרה, כדי שיהיה שלב נוסף בשיתוף הפעולה הבילטרלי שלנו.
אתם יודעים, הצהרות – אנחנו חותמים על כל כך הרבה, אנחנו מצהירים כל כך הרבה דברים וכותבים כל כך הרבה דברים, ולעתים אני שואל את עצמי מה נעשה ברגע שהדיו תתייבש, אך הפעם אנחנו רצינו שיהיה כוח מחודש לידידות שלנו. במגזר הכלכלי החברות הצרפתיות נוכחות בישראל, בתחומים משמעותיים כמו האנרגיה, התחבורה, הטכנולוגיות החדשות. היו הסכמים – ואני שמח על כך – בין חברות צרפתיות וישראליות כדי לבנות תשתיות, במיוחד בתחום הרכבות, או בתחום אנרגיית השמש, הפוטו-וולטאית, אבל אין מספיק חברות צרפתיות – ויש להכיר בכך – בישראל. אין מספיק חילופים כלכליים בין שתי המדינות, אנחנו צריכים לעשות יותר, להתאמץ יותר, ואנחנו בחרנו לבחור בחדשנות ובטכנולוגיות החדשות, ולשים אותן בלב שיתוף הפעולה בינינו. אומרים שאתם אלופי העולם בסטארט-אפים, והאמת היא שמדינת ישראל היא סטארט-אפ.
ואם כן, אנחנו צריכים לגרום לכך שכל אותן החברות שמייצרות, ממציאות בתחום הטכנולוגיה – לא הטכנולוגיה של מחר אלא של מחרתיים – שהצרפתים והישראלים יוכלו יחדיו ליצור שיתופי פעולה חדשים למצוינות מחוזקת, מכיוון שגם לנו יש שאיפה מדעית שכזו. צרפת היא מדינה מאוד מאוד חדשנית בתחום המחקר. אנחנו משקיעים פחות מכם. אתם המדינה שמוציאה הכי הרבה כסף, כלומר הכי טובה בתחום החדשנות והמדע.
אם כן, אנחנו החלטנו שניתן תנופה מחודשת לוועדה העליונה הצרפתית-ישראלית למדע ולטכנולוגיה. אני גם רוצה שיהיו יותר סטודנטים ישראלים בצרפת וצרפתים גם בישראל. ששיתוף הפעולה בין בית-הספר הפוליטכני והטכניון יהיו נקודות ציון או דוגמה עבור כל האוניברסיטאות. ואני דיברתי על תרבות? אני מציע שאנחנו נארגן עונה משולבת בין צרפת לבין ישראל ב-2018 ליום העצמאות השבעים של מדינת ישראל. אלה דברים שעלינו לעשות ביחד, כמדינות ידידות.
בנוסף, אנחנו צריכים לדבר על מה שמונח על כף המאזניים ומכריע עבור העולם כולו, ומה שמונח על כף המאזניים ראשון במעלה זה השלום והביטחון. צרפת מכירה היטב את המזרח התיכון בגלל ההיסטוריה, בגלל האחריות שהייתה לה, בגלל הייעוד שלה בחברותה הקבועה במועצת הביטחון, וצרפת רוצה להמשיך להיות מחויבת ומגויסת. זוהי חובתנו. העקרונות שלנו עבור האזור הזה, אתם מכירים אותם, ואותם העקרונות לא השתנו מאז שהוקמה מדינתכם. אנחנו תמיד חשבנו וחושבים שישראל יש לה זכות וחובה להגן על ביטחונה, להבטיח את ביטחון אזרחיה. אני יודע שאתם סומכים על כוחותיכם-שלכם כדי להגיע לכך, אבל דעו שצרפת נמצאת כאן ואנחנו הידידים שלכם.
אבל אנחנו צריכים להרחיק לכת ולהוכיח ולהראות זאת. קודם כול בנושא הפצת הנשק להשמדה המונית. צרפת לא תתיר לאירן להגיע לנשק גרעיני.
אין לנו שום דבר נגד אירן. זוהי ארץ שהיא עצמה תוצר של היסטוריה ארוכת ימים, היסטוריה מפוארת. אין לנו שום דבר נגד העם האירני. מגיע לעם הזה לקבל אנרגיה, כולל אנרגיה גרעינית אזרחית. אבל אנחנו לא נוכל לקבל ולא מקבלים שתהיה להם אפשרות להגיע לנשק גרעיני, כי זה יהווה איום, כמובן עבור ישראל ועבור מדינות נוספות באזור, וכולם הבינו זאת היטב. אבל גם סכנה לעולם.
אם כן, יש לעשות הכול כדי לפתור את המשבר הזה. כיצד? בדרך הדיפלומטיה, המשא-ומתן. נכון. זאת תמיד הדרך שיש לנקוט. תמיד ללכת בה. זאת הדרך המאפשרת להגיע להסכם. לבדוק אותו מבלי שתהיה סכנת הצתת קונפליקט. כן, משא-ומתן. בסדר. חמש פלוס אחת – אותן מדינות הציעו בימים האחרונים הצעות רציניות ואמינות כאשר המשא-ומתן היה בעצם תקוע מזה שנים רבות ונראה היה ששום דבר לא יזוז. צרפת עשתה כך באמצעות שר החוץ שלה, שדאג לכך שכל הדרישות תילקחנה בחשבון ושכל הערבויות תילקחנה בתכנון. עכשיו אירן צריכה לענות. לא במילים פשוטות. לא, לא, לא באיזה הבטחות סרק. לא. במעשים שאפשר למדוד אותם הלכה למעשה.
אם כן, אני אומר כאן באופן ברור שאנחנו נשמור על הסנקציות כל עוד לא נהיה סמוכים ובטוחים שיש ויתור חד-משמעי ובלתי הפיך של אירן על התוכנית הגרעינית הצבאית.
עכשיו בנושא אחר. עוד משהו מונח על כף המאזניים – הטרור. צרפת הוכיחה שהיא גם מוכנה ליטול על עצמה אחריות. הטרור – אתם יודעים מה זה. הסבל הזה, האין-סופי, שסובלים ממנו חפים מפשע. וחווינו יחדיו את הדרמה של חטיפתו של
גלעד שליט. אכן, אנחנו יודעים מה זה יכול להיות אותם בני ערובה. צרפת בהחלט מבינה ומכירה את זה, אבל אנחנו גם נפגעים על-ידי הטרור כאשר עיתונאים נרצחים בגלל שהם עיתונאים וגם בגלל שהם צרפתים.
אז כאשר מדינה מאוימת על-ידי הטרור, לא רק מפעולות טרור אלא מאוימת על-ידי פלישה של הטרור, מכיוון שהיום הטרור הוא לא רק בקבוצות אלא מין כוח של ממש המסוגל להשתלט על שטחים שלמים, וכי אז צרפת נענית לבקשה שמוגשת, כפי שהיה במאלי, ואז צרפת נטלה על עצמה את האחריות, החליטה שמול הטרור יש לפעול מהר, חזק ועל-פי החוק הבינלאומי.
הדבר השני הוא המצב במזרח התיכון. המזרח התיכון ידע בחודשים האחרונים שינויים אדירים. הפיכות. ואנחנו צריכים לגרום לכך היום שהמדינות המרכיבות את האזור הזה תגענה שוב ליציבות ולחירות.
אך איך לא נזכיר את הדרמה הסורית? שוב צרפת מזה חודשים ארוכים קוראת לקהילייה הבינלאומית. זה לא סתם מלחמת אזרחים שמתרחשת בסוריה כנגד דיקטטור. זהו דיכוי של עם שגורם בהכרח להגעת קבוצות שמנצלות את הייאוש, את הכעס של העם הזה ומנסות בעצם להטות את כל משמעות ההתקוממות.
בעצם, כאשר ראינו שיש שימוש בנשק כימי בסוריה, כי היה שימוש בנשק כימי, אנחנו רצינו שיהיה לחץ והפעלנו לחץ צבאי-פוליטי כפי שהיה צריך. ואם לא היינו מפעילים את אותו לחץ צבאי – ויש כאלה שלפעמים ערערו על זכותנו להפעיל לחץ צבאי – אם לא היה לחץ צבאי עכשיו היה נשק כימי בשימוש בסוריה.
יש להשמיד את הנשק הזה. הנשק הזה יושמד, אבל בכך לא יסתיים העניין אם לא יהיה פתרון פוליטי בסוריה. אם לא יהיה מעבר אז יהיו כל פעם יותר ויותר פליטים ומדינות קרובות אליכם, מדינות שכנות יראו את יציבותן מתערערת. בירדן, בלבנון, בין השאר. אנחנו, אם כן, חייבים למצוא פתרון. וצרפת לא תחסוך במאמצים כדי להגיע לפתרון.
והדבר האחרון הוא עניין השלום והמשא-ומתן עם הפלשתינים. לא באתי לכאן להטיף מוסר או ללמד אתכם לקח. אני באתי כדי לדבר אתכם ביושרה ובכבוד מוחלט ומושלם לגבי ההחלטות שאתם צריכים לקבל, כי אתם היחידים שתקבלו החלטות. אך אתם לא מחליטים אך ורק בשביל עצמכם אלא מקבלים החלטה עבור העולם כולו ועבור האזור כולו. וזאת האחריות שלכם.
אני זוכר את המילים של דויד גרוסמן: יש להגן על חיינו אך גם להתעקש לגונן על נפשנו מההרעלה של הלב, שהיא הקללה הגדולה של אלה שחיים באזור הטרגדיה. הוא דיבר אל בנו אורי שנפל במלחמה ב-2006.
המילים האלה הן המילים של אומץ הלב האין-סופי של ישראל, שצריכה לנהל משא-ומתן וללכת לשלום.
מלפני 20 שנה הלכתם דרך ארוכה מאוד; פתרונות שבזמנו נשמעו בלתי אפשריים, מילים שלא היה אפשר לומר הפכו לנחלת הכלל, לדבר של מה בכך. נתחיל בנושא של הצורך במדינה פלשתינית, מה שהזכיר פרנסואה מיטראן על בימה זו ממש, לפני יותר מ-30 שנה. היום יש דחיפות בהתקדמות, ויש להתקדם עוד, כדי להגיע להסכם קבע לשלום. הסטטוס קוו לא בר-קיימא. הוא תמיד יוביל לכעס, לשנאה, לטרוניה. אני כמובן מבין שיש מחסומים, שיש בעיות שיש להתגבר עליהן. יש ההתחייבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעשה דברים הלכה למעשה כדי שהמשא-ומתן יתחיל מחדש, וזה היה חשוב. יש צורך בעוד מחוות, אני יודע ואני מבין כמה קשה לשחרר אסירים.
מהצד הפלשתיני הייתי עם הנשיא עבאס, ובאותה רוח של דברים, כי אני אינני מדבר בשתי שפות, כאן ובפלשתין – שתי שפות שונות. לא, אני חד-משמעי; אמרתי שיש צורך במאמצים, שצריך להיות ריאליסט ולמצוא פתרון, ולהיות ריאליסט ומציאותי בכל הנושאים, וזה בדיוק הנושא למשא-ומתן ולדיונים שאתם מנהלים.
עמדתה של צרפת ידועה – למצוא פתרון של משא-ומתן כדי שמדינת ישראל ומדינת פלשתין, עם ירושלים כבירה משותפת, יוכלו להתקיים יחד זו לצד זו, שתי מדינות לשני עמים, בשלום ובביטחון. זה המסר המתמיד כדי להגיע לפתרון סופי, לפתרון קבע, כדי לסיים עם כל הדרישות ההדדיות. זה בעצם להגיע לפתרון קבע, כדי שלא תהיינה עוד דרישות לאחר מכן. זה בעצם סוף-סוף לסיים את הקונפליקט, לגמור עם הסכסוך. ולהסכם הזה תהיה משמעות אך ורק אם לביטחון ישראל יהיה עוד חיזוק, ואם לא יהיה איום חדש.
לגבי מדינה פלשתינית – היא תצטרך להיבנות על בסיס איתן וחזק. זו צריכה להיות מדינה בת-קיימא. לכן ההתנחלויות צריכות להיפסק, מפני שזה לא מאפשר בניית שתי מדינות. זה מונע בניית שתי מדינות.
צריך לאפשר הקלות כלכליות לפלשתינים, שתהיה כלכלה פלשתינית. צריך לאפשר לפלשתין להתפתח, לצמוח, כדי שיהיו חיים טובים יותר לאזרחים, וכולם יחשבו שהשלום הוא זה שמאפשר סוף-סוף להגיע לשגשוג, להכרה ולצמיחה של כל הכישורים והכישרונות.
צרפת מוכנה ללוות אתכם. נכון שלצרפת יש יחסים טובים עם מדינות ערב, וזה מזמן, ואנחנו בהחלט מוכנים לנצל – ולהשתמש באמון הזה, שניתן לצרפת מצד מדינות ערב, כדי לומר להן: גם אתם צריכים לדחוף למשא-ומתן, תגרמו לכך, לא רק שתיטלו יוזמה; זה חשוב, יוזמה, אבל ללכת עד תומה, כדי שכל הצדדים ישוכנעו וילכו לכיוון של הסכם. זה מה שבאתי לומר לכם.
לגבי היחסים שלנו, החברות שלנו, הידידות שלנו, האמון ההדדי שלנו, התקוות שלנו – לפני הקמתה של מדינת ישראל, צרפתי גדול, לאון בלום – ואתם הזכרתם אותו – חלם חלום; הוא היה בסוף חייו, גם הוא ידע דברים קשים – אינני מדבר על העבודה הפוליטית שלו, שזה בהחלט דבר קשה בפני עצמו. לא, אני מדבר על הגירוש. הוא חזר עייף, הוא הזדקן, הוא ידע שמותו קרב, ואז הוא כתב ספר, כדי שזה יועבר לדורות הבאים, ויועבר מסר. והמסר הזה הוא הדבר הבא: מה שהופך את האדם לאציל, הוא העובדה שהוא יודע לתכנן, לקוות, לחשוב מראש, לעבוד על יצירה שהוא לא יראה במו עיניו, יצירה שלא תסתיים בחייו, ושהוא לא ייהנה ממנה לעולם. הזמן חלף, חלק מחלומו של לאון בלום התגשם. גם הוא הביט בכיוון ישראל, אך היצירה עדיין לא נסתיימה. אותה יצירה היא השלום. השלום דורש אומץ לב, אולי אפילו יותר מאשר המלחמה. לא חסר לכם אומץ לב. השלום דורש כוח רצון, רצון להתגבר על הפצעים של עצמך, להתגבר על השכול, להתגבר על הפחד. אתם הוכחתם שאתם מסוגלים לכך.
השלום דורש אמון. זה הקשה ביותר – לסמוך על האחר, לסמוך על השותף, להאמין בעתיד, להאמין בעצמך, להאמין בידידים. להאמין זה מאוד חשוב. בהתחלה זה קשה, אבל אחר כך אתה מרוויח מזה. אתה מחפש את האמונה ואתה מוצא אותה, ובעצם השלום הוא היצירה היפה ביותר של האנושות. השלום יהיה הניצחון הגדול ביותר שלכם.
ואני אסיים במילים שאני מקווה שיהיו ביטוי נכון: חיים טובים ושלום לעם ישראל.
