מי שסבור לתומו שבחירתו של בוז'י הרצוג ליו"ר מפלגת העבודה החדש היא זו שתציל את מפלגתו השסועה משברונה הגדול - קרוב לוודאי שטועה ומטעה. אלא שיחד עם זאת סביר להניח שגם לו נבחרה מתחרתו לתפקיד,
שלי יחימוביץ', היו"ר היוצא - לא הייתה צומחת למפלגה הישועה הדרושה לה כל כך כאוויר לנשימה. מסתבר שאף לא אחד מן השניים לא ניחן בכושר המנהיגותי, שלו היא נכספת.
סיפורם של בוז'י ושלי הוא סיפור של טרגדיה כפולה. שניהם נושאים, להווייתם, תווית של מנהיגי מפלגה כושלת ובלתי-מוצלחת, שאינה מצליחה להתרומם לפסגות. השניים אומנם אינם פנים חדשות במראה שלה, אבל איש מהם - לא שלי בעבר, כפי שהוכח, ולא בוז'י בעתיד, על-פי הצפוי - כלל אינו מסוגל להחזיר למפלגתם השסועה את כבודה האבוד משכבר הימים.
האמת ניתנת להיאמר כי מי שדירדר את "העבודה" אל עברי פי הפחת שלה אינו אחר מאשר
אהוד ברק, שעמד בראשה שנים אחדות ושהפקיר אותה לכל הרוחות. בעטיו נאלצו רבים וטובים בה לפרוש ממנה מבעוד מועד. ואז, לאחר שהוא בעצמו נטש את הספינה הטובעת - נותר מהמפלגה רק בדל עלוב למדי, שספק היה אם יוכל לחזור ולהידלק אימתי.
אז נכון ששלי יחימוביץ' הצליחה, בכל זאת, לעשות את הבלתי-יאומן ולהעלות מחדש את המפלגה, שנראתה פחות או יותר אבודה, על המפה הפוליטית, בהישג די מרשים. יחד עם זאת היא לא השכילה ללכד את שורותיה מבפנים והותירה אותה לאנחות באופוזיציה, כמעט חדלת-אונים וחסרת-השפעה.
ילד פוליטי
על פניה מצטיירת כיום "העבודה" בתמונה עגומה עד מאוד. סוד גלוי הוא שאיש מנבחריה לא ניחן בכושר מנהיגותי כריזמטי, הנדרש למפלגה בשעתה הקשה. עובדה מצערת היא שאף לא אחד מהם אינו מסוגל לעשות שלום-בית, כאשר בוז'י, המנהיג החדש, מושך ימינה מאוד, בעוד פניה של מרב מיכאלי, למשל, אל השמאל שבשמאל. הקרע הפוליטי הפנימי הגלוי ביניהם בא לידי ביטוי במציאות מביכה, וזאת נוכח תמיכתה הגורפת של זו האחרונה דווקא ביו"ר הימני שנבחר, במקום ביו"ר היוצאת, שותפתה לדעה, וחלילה לא מאהבת מרדכי.
אחרי ככלות הכל ראוי לציין שיושר ולויאליות לשמה אינם, בהכרח, המתכון הדרוש להנהיג מפלגה, שבה אדם לאדם מתגלה כנחש. מפלגת העבודה זקוקה כיום לדמות כוחנית, בעלת מרפקים, המסוגלת לעשות סדר בבלגן הגדול הפוקד אותה, כזה שהוא מחוספס וערום, ממש כמו
אביגדור ליברמן - להבדיל, כמובן, באלפי הבדלות. אלא שלא איש כבוז'י הרצוג יוכל להגשים את החלום הנכסף, שהרי הוא מצטייר עדיין כ"ילד". פוליטי. בהקשר לכך יודעות הלשונות הרעות לספר על דפיקה, יום אחד, בדלת-ביתו. בוז'י פותח, והאישה שעל פתח הבית מבקשת לדעת אם אימא נמצאת.
מעל לכל ספק ברור שכוחותיו של ב'וזי הרצוג לא יעמדו לו למשוך במושכות שהוא נושא בהן. רסן השלטון אינו בשבילו, ולא משום היותו סוס עייף, אלא בשל היותו סייח חסר-ניסיון. רכרוכיותו היא רק בעוכריו, ועל כושר-מנהיגות אין על מה לדבר.
