יש אנשים שתמיד מחפשים. יש אנשים שתמיד מגלים. יש אנשים שהולכים בגדול, לא מוותרים ורוצים את הכל. אבל הוא אהב להיות בבית. עם התה והלימון והספרים הישנים. והוא היה כוכב ענק! אבל מסתבר שאפשר להיות כוכב גדול בלא לדרוך על גוויות, בלא לסנוור ולהתייהר. בלא לנצל את המעמד.
משהו אחר בימים של מהירות מופרזת באוטוסטרדה לעבר כוכבות מזויפת וניצוצות שקריים-מסוכנים, ללא עצירה, ללא פנייה. כשעולמנו מתמלא בתוכניות ריאליטי הקורצות לילדים ולבני נוער לבוא לזהור ובדרך אולי גם להישרף. ואין רואים לזה סוף. לא בקרוב.
אריק איינשטיין היה כוכב מזן אחר. מחמם אך לא שורף, מאיר אך לא מסנוור. מפורסם מאוד אך יותר מזה - צנוע. הוא כבר לא ישלח גוזלים למעופם. הוא כבר לא יסע לאט ולא ישב בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.
אבל אנחנו עדיין יכולים. אנחנו יכולים לתת למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, לנסוע לאט ולהביט בגשם או שלא. אנחנו יכולים להיות בבית ולהביט על משפחתנו, להסיט את העיניים מן המרקע (למי שיש) שיוצר עצבנות ותזזיתיות של ריצת אמוק לעבר הכוכבות השורפת וחלומות שווא ידברו.
נוכל אפילו לנסות לשנות את העולם אם נרצה ולא רק לקטר ולבקר. ואם לא לשנות את העולם, אז לפחות את עצמנו. נוכל להביט בילדים שלנו ולחשוב כמה טוב שבאו הביתה, לחבק אותם ולשמור עליהם מן האורות הקורצים המתעתעים ולהציע כוס תה (הם לא ירצו...), להציע אהבה, להקשיב ולהיות איתם. להיות בשבילם כמה שהם צריכים.
אריק איינשטיין השאיר הרבה שירים יפים, שירים שעושים טוב להיות בבית. שיריו מרגשים ונעימים, ליחם לא נס לעולם והם גורמים לחוש את החום והשמחה שבלב כמו טיפות גשם ראשונות. אריק איינשטיין הוא תזכורת ששירים הם לפעמים געגועים לבית.
עתה הוא כבר שקט בחיקה של אימא אדמה, והיא תביט אליו טובה וחכמה כמו בבן השב הביתה מן הדרך, תחבק אותו אליה בנשימה חמה. כמו אם ואחות.