החלטת בית המשפט העליון לדחות את עתירת שש אוניברסיטאות (למעט בר-אילן) נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל נגעה בעיקר בענייני סמכות. ההכרזה, נאמר, הייתה סבירה ונעשתה בשקיפות לאורך שנים תוך כדי עמידה בסטנדרטים אקדמיים ומדעיים ברורים. פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), האחראית לתקציב ההשכלה הגבוהה, הוביל את ההתנגדות. לכאורה, מנימוקים ענייניים, כלכליים, פגיעה בהשכלה הגבוהה ושאר ירקות. הממסד האקדמי ברובו אינו אוהב מתחרים, גם לא גיוון. "חופש אקדמי" אין עניינו פלורליזם, שוק דעות נרחב, אלא מתן זכות חד-צדדית למרצים משמאל לשטוח את משנתם הפוליטית כמחקר מדעי. רק לאחרונה שמענו על דחיית ההצעה להעניק לחתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, בשל דעותיו הפוליטיות השמרניות. יש סיכוי שבניגוד לממסד האקדמי הוותיק, אוניברסיטת אריאל תיתן מקום גם לחוקרים בעלי עמדות ציוניות שמרניות. מתחת לפני השטח רחשה הטרוניה של האליטה הישנה, האוחזת בקרני המזבח ונלחמת נגד הנורמליזציה של אריאל כסמל לטבעיות המעמד של יהודה ושומרון בחברה הישראלית. מובן שהטענה הפוליטית הוסוותה בטענות על פרוצדורה, אבל לא לחינם הצטרפה תנועת שלום עכשיו לעתירה. יש סמליות רבה בעובדה שמוביל ההתנגדות היה יו"ר ות"ת. ביהמ"ש ציין כי ות"ת הוקמה בהחלטת ממשלה ב-6 ביוני 1977. התאריך אינו תמים. הבחירות לכנסת התשיעית נערכו ב-17 במאי. כחודש לאחר מכן הושבעו לראשונה מנחם בגין וממשלת ה"מהפך". אחרי עשרות שנות שלטון, איבד השמאל את השלטון. בין יום הבחירות להשבעת הממשלה, בהיותם בממשלת מעבר, הקימו המפא"יניקים את ות"ת. החשש היה מפני שינוי מאזן הכוחות הפוליטי החד-צדדי באקדמיה. ות"ת הייתה אחת הדרכים להותיר על-כנה את ההגמוניה של השמאל בממסד האקדמי. גם ההפחדות של חרם אקדמי והלחץ ההיסטרי להיכנע לאיחוד האירופי ביחס לתוכנית הורייזן 2020, קשורים בהכרה באוניברסיטת אריאל. בדיון הממשלתי בנוגע להסכם זומן מנואל טרכטנברג "שהציג לשרים תסריט בלהות" באשר למשמעויות אי החתימה. גורמים באקדמיה חלקו נחרצות על עמדת טרכטנברג וכרכו אותה עם אידיאולוגיה פוליטית מסוימת. מאז ההכרזה על אריאל כאוניברסיטה מפיצים גורמים בעלי עניין פוליטי ואידיאולוגי רעל תקשורתי המציג את אריאל כאשמה בעיצומים ובחרמות של אירופה נגדנו. אחד הכותבים הקבועים הוא נחום ברנע מ"ידיעות", שלא מחמיץ שום הזדמנות לחבוט בשר החינוך לשעבר, גדעון סער, על שהוביל להחלטה ההיסטורית. כדרכו, מייחס ברנע לסער שיקולי אתנן זונה ומחיר כלב, רצון לזכות בלב מצביעי הליכוד, ולא, חלילה, שיקולים עניינים, מקצועיים, או, הס מלהזכיר, ציוניים. לאחרונה קיבלתי מהאוניברסיטה העברית את רשימת החברים בוועד הפועל של האוניברסיטה. בין החברים מצאתי, הפלא ופלא, את "מר נחום ברנע". האוניברסיטה העברית עמדה בראש העותרים נגד ההכרה באוניברסיטת אריאל; נחום ברנע חבר בגוף החשוב ביותר של האוניברסיטה העברית, ומשם הוא מייחס לאחרים שיקולים זרים בנוגע להחלטה שהאוניברסיטה העברית היא ממובילי המתנגדים לה.