סיפורו של
אריאל שרון, שבאופן נדיר ריחף בין שמים לארץ, אינו עוד סיפור שיעבור מן העולם. יהודים מאמינים לא עוברים על סדר היום כשאירוע כזה מתרחש באופן כה יוצא דופן. אינני שייך לאנשי ההתנחלויות ובוודאי שלא להשקפה של המשך הכיבוש אבל בהתנהגות של שרון ל
מתנחלים הייתה שם יותר מכפיות טובה. הגיוני שמנהיגים ניציים יחליפו דעותיהם ויעברו לצד היוני. החיים במזרח תיכון ערבי עם מיליוני בני אדם בתוכנו שעוד לא זכו לזכויות שוות ועם לחץ בינלאומי בלתי פוסק שמחייב את הפשרה להיות כדגל שמונף שוב ושוב ע"י איזה נץ שהפך ליונה, מביאים לבסוף את הקיצוניים להתפשר עם ההיגיון.
אם השכל הזה היה מקנן כבר בראשית שנות ה- 70 במוחם של אלה ששינו דעתם בשנות האלפיים, הרי שמזמן השלום היה כאן. אנשים מהימין ומהמרכז זזו מעמדות של "ארץ ישראל השלימה" ומקו "ביטחוניסטי" נגד מדינה פלשתינית לפרוגרמה שרק"ח ו"מוקד" הניפו בראשית שנות ה-70: שתי מדינות לשני עמים.
הרבה חברים היו למהפך הזה - חברים שבאו מהימין ומהצד הימני של המרכז ונחתו לעמדה השמאלית הזו. בין השאר את המהפך הזה עברו
משה דיין (עדיפה שראם-א-שיך בלי שלום מאשר שלום בלי שראם א-שיך"...),
יצחק רבין,
שמעון פרס, מנחם בגין,
עזר ויצמן,
אהוד אולמרט,
ציפי לבני,
דוד לוי, זבולון המר, יהודה בן מאיר,
בנימין נתניהו וגם אריאל שרון המנוח.
אבל הבדל אחד היה בין כל אלה שהזכרתי (וגם שלא הזכרתי...) לבין אריאל שרון וההבדל הזה מצביע על האיש ועל דמותו ועל הכאב החד שדקר במתנחלים שהאמינו שהוא באמת בן בריתם. כל אותם אישים שהזכרתי ולא הזכרתי השתנו במשך הזמן והפנימו שצריך שינוי. רובם ככולם עשו זאת ממרומי השלטון ומתוך הבנה שעמדתם מחייבת פשרה. אח"כ - מששינו את דעתם, באה ההתנגשות שלהם בציבור בוחריהם ותומכיהם בעבר.
למרות המעבר החד שעשו הללו הרי שבימים שחשבו אחרת - כניצים טורפים, הם לא תכננו לרמות את תומכיהם מראש והאמינו באמת באותה דרך ששינו אח"כ. לימים הם ניסו להסביר זאת לתומכיהם לשעבר. בדרך כלל הם לא עשו זאת בהצלחה מיותרת. אבל שרון היה שונה מכולם, הוא לא השתנה באמת אלא הוא עבד על תומכיו וממש בעיניים, כשלבסוף השליכם לאנחות כבוגד מחושב מראש. ומדוע אני מעיז לומר זאת בכזו נחרצות? קראו בבקשה את השורות הבאות.
הייתי אז בתחילת שירותי הצבאי, השנה הייתה שנת 1977. משבר הטיסות בשבת עשה את שלו והמפד"ל פרשה ממשלת רבין הראשונה, היישר לקלחת הבחירות שבאה אחריה. בשנת 1973 הקים האלוף במיל. דאז, אריאל שרון, את הליכוד וממש לפני הבחירות של אותה שנה הוא חזר לצבא ולימים שימש יועצו הצבאי והביטחוני של רה"מ דאז, יצחק רבין.
בשנת 1977 ציפו כולם ששרון יצטרף לליכוד ולימים יאבק על ירושת המנהיגות של מנחם בגין. אבל לפתע שרון הודיע כי יקים מפלגה חדשה בשם "שלומציון". כולם היו המומים ורבים תלו זאת בעובדה כי שרון בליכוד איננו מספר שניים, אלא היה זה עזר ויצמן.
כולם ציפו שמפלגתו של שרון תהיה מפלגת גנרלים ושל אישי ימין אך להפתעת כולם שרון פנה גם לאנשי מרכז ואפילו לאנשי שמאל כמו
יוסי שריד (אז ח"כ בשמאל מפלגת העבודה) ועמוס קינן (היה קרוב למחנה של"י). גם השניים - שריד וקינן, היו המומים מהפנייה. הם לא הבינו מה למקסימליסט הזה ולפשרני שלום וטריטוריה כמותם.
שרון לא התבלבל לשמע שאלתם והבהיר להם כי מפלגתו איננה נקראת במקרה "שלומציון" וכי גם הוא יודע שעבור שלום צריכים להחזיר שטחים ומכאן שדעותיו אינן רחוקות משלהם. שרון הסביר להם שהוא בשר מבשרה של "תנועת העבודה" ובטח שאינו רויזיוניסט של "שתי גדות לירדן", ואפילו לא של "ארץ ישראל השלימה". ואז הסביר להם שרון שכל ההבדל בינו לבינם הוא שהוא אינו מוכן מיד לתת לערבים את השטחים אלא הוא חפץ להלום בהם כדי שלאחר שהוא יחזיר להם את הכל הם יפחדו אח"כ לתקוף את
ישראל שוב.
דהיינו, שרון ידע היטב כי את ההתנחלויות שהוא מעלה ובונה הוא גם עתיד להחריב, וחמור מכל שהוא ידע שהוא משחק בחיי אדם. הוא העלה מתנחלים עם ילדיהם הרכים ביודעו כי לאחר קרבות הדמים שיזום מלכתחילה הוא גם יפנה אותם לאף עזעזלים. בזה הוא היה שונה מכל שאר המנהיגים ששינו את דעתם - הוא עשה את מה שעשה בזדון, בדם קר וללא רחמים. בני האדם היו עבורו רק בובות שעווה לניסיון, בובות שאפשר לשחק בחייהם וגם לרמוס בדם. לאדם כזה קוראים ביהדות "חסר לב". בעוד שאת כל ההתלהמות של המתנחלים נגד שאר ראשי המדינה אני דוחה ומגנה הרי שאת רגשותיהם ושנאתם לשרון אני יותר ממבין.
בתי הכנסת ב"גוש קטיף" ובשומרון לא היו עבורו באמת סמל דתי ורוחני אלא אמצעי מתלהם חולף וזמני ולכן הוא לא התרגש כששרפו ברצועת עזה את בתי הכנסת הללו. לא מן הנמנע שהוא גם ביקש זאת מהפלשתינים, כדי שלמתנחלים לא תהיה סיבה לאן לשוב ובמה להיאחז כתירוץ, כפי שהוא נאחז בעלייתו להר הבית ובנסיעותיו לבתי כנסת עתיקים ביו"ש. ולראיה הרי שבעזה קיים בית כנסת עתיק ע"י הים עם חמישה קברים יהודים (אחד מהם הוא של רבי ישראל נג'ארה) והערבים מעולם לא פגעו בו.
היהדות ומורשתה היו עבור האיש הזה רק תירוץ לקיצוניות המבוימת שלו והרי מי שחיל התחזוקה סיפק לו נקניק סוס ובשר חזיר, כעדותו של מר
מאיר ניצן ( ראש עיריות ראשל"צ ולוד לשעבר ומפקד חיל התחזוקה כימי הגנרל שרון) במכתבו לשמעון פרס (בשנות ה-80), בודאי לא האמין יותר מדי בכל עניין "מורשת האבות" הדתית שלנו. מי שסיבך את מנחם בגין בפרשת "סברה ושתילה" ואח"כ גרם לאינתיפאדה השנייה (בעלייתו הפרובוקטיבית להר הבית ) הוכיח כי מי שנוהג בקלות ראש בחיי נוכרים יעשה זאת מחר גם לבני בריתו היהודים, קרי, המתנחלים. ייתכן שמזמן המתנחלים היו צריכים לראות הכתובת הזו על הקיר אבל את מה שהוא עולל להם בזדון אפשר לקרוא במילה אחת: חזירות.
הוא אומנם היה גנרל ידוע אבל הוא קורץ מהחומר של הגנרלים הגאוותנים הרומיים ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" ותו' לא. מהחומר חסר הרחמים והאנושיות של פומפיוס, אספסיאנוס, טיטוס ואדריאנוס. ולעם ישראל לא צריכה להיות גאווה שאריאל שרון יצא מחלציו של איש יהודי.
לסיום אספר כאן סיפור אמיתי שאירע לאורך חייו של האיש. בחיפה חי יהודי כבן 92 בשם שייע כ"ץ. בראשית שנות ה-50 שירת האיש תחת פיקודו של שרון ולימים סיפר כי שרון היה מתגרה - כמפקדם, בחיילים הדתיים ולאחר שרחץ ראש חזיר הוא הציגו בפניהם ושאלם בעקיצה "האם עכשיו החזיר כשר"? באחד הימים ענה לו אותו שייע כ"ץ כי "יבוא היום והאדמה לא תרצה לקבל אותך". שרון כמובן צחק בקולו הרועם והעניין נשכח עד שנת 2006. לפני כשנתיים לערך החליט האיש שייע כ"ץ לעלות לביה"ח בי"ם ולבקר את שרון. עלה האיש עם נכדו וכשהגיעו הציג בפני המאבטחים את תמונות העבר שלו עם שרון כדי שיוכל לשוחח עימו מקרוב. הללו התירו לו ואז התקרב האיש ולחש באוזנו של שרון: "האם אתה זוכר שהזהרתי אותך שהאדמה לאת החיה מוכנה לקבל אותך"? זו הייתה הפעם היחידה שבמשך כל ימי שמונה שנות אשפוזו הגיב שרון פיזית ממש ונענע את כל גופו מצד אל צד בכעס.
