שוב חוותה ישראל ציקלון אדיר המתלווה לאחרונה ללכתם לעולמם של אישי ציבור וסלבריטאים - כל מי שהצליחו מפני שהצליחו בגדול, או מפני שנכשלו בגדול למלא את עמודי החדשות שידורי המבזקים, או טורי הרכילות באינפורמציה ששמם שורבב אליה. למעשה, כבר לא חשוב לתקשורת הירודה שלנו אם מדובר בהישגים, בכשלונות או במחלוקת לשם שמיים. מה שחשוב הוא שאפשר לרקוד על זרי הדפנה או על הדם - אופי הסיקור ואיכותו ירודים תמיד ובכל מקרים וכבר כינתי זאת בעבר "אורגיה של מוות", וזה רק הולך ומקצין, הולך ומחריף. הפעם היה זה אריק שרון.
אריק מככב בתקשורת הישראלית כבר עשרות שנים, והיה בין הדמויות שהצליחו להותיר רבים מאוד לא אדישים לפרסומים עליו - אוהבים, מעריכים, מבזים, שונאים - אבל... לא אדישים. אין זה פלא שהטורנדו שפקד אותנו עם הסתלקותו בשבת 11.1.14, מעט יותר משמונה שנים לאחר שלקה בשבץ מוחי ושותק, היה בעל ממדים בלתי שכיחים אפילו במדינת הפסטיבלים שלנו.
נכון, אריך החזיק כמעט בכל תואר אפשרי במדינת ישראל הרשמית - ראש
ממשלה, שר ביטחון ושר ברוב המשרדים האחרים, "גנרל", ח"כ וראש מפלגות אחדות, וכו' וכו'. חסר תואר אחד באמתחתו או בחגורתו: רמטכ"ל צה"ל, תואר שהיה ראוי על-פי יכולותיו וביצועיו הצבאיים יותר מרבים אחרים שהחזיקו בו.
אילו היה זה תלוי בי, הייתי מוותר על רבות מהחוות ה"בומבסטיות" שליוו אותו בדרכו האחרונה ומעניק לו, על-פי החלטת ממשלה מיוחדת, דרגת רב-אלוף לאחר מותו (ואולי אפילו קודם לכן). כמפקד צבאי הוא היה ראוי לכך, והפוליטיזציה שאכלה בצה"ל הרבה מאוד חלקות טובות החל מימי בן-גוריון והרבה יותר לאחריו, שמנעה משרון להתמנות לרמטכ"ל, צריכה הייתה להטמן באדמה הרבה לפניו. רמטכ"ל הוא תפקיד, שאותו לא יכול היה למלא כיום. אבל רב-אלוף היא הדרגה צבאית הגבוהה ביותר בצה"ל, ולה, כאמור, היה ראוי יותר מרבים אחרים שקיבלוה.
אריק שרון היה רה"מ, וככזה מחייב הפרוטוקול כלפיו טקס אשכבה ולוויה ממלכתיים. אבל לא כל כך מכבר נפרדנו מראש ממשלה אחר,
יצחק שמיר, שהיה לוחם, ושר בממשלות ישראל, ואיש עקרונות ואוהב המדינה, ומגינה שנים רבות, ותומך בהתישבות היהודית בכל ארץ ישראל ועוד, ועוד - מרכיבים רבים, למעט בתחום הצבאי הטהור, היו משותפים לשמיר ולשרון, וכבר עמדו על כך אחרים לפני. ובכל זאת לא ראינו סביב הסתלקותו של שמיר בגיל 95, אותו טורנאדו אותה אורגיה ואותם מחזות של סובלימציה אמוציונלית שליוו את מסעו האחרון של שרון. גם שמיר לא הלך לעולמו בהפתעה, וערב הסתלקותו היה נתון במצב דומה לזה של שרון במשך מספר שנים.
ההבדלים
אוביקטיבית, לא הייתה סיבה להפלות בין השניים, למעט בשני היבטים: א. לא עמד לרשותו "פורום החווה". ב. הוא לא פינה ישובים יהודיים בארץ-ישראל ולא "זרק" את מרבית המפונים לכלבים. ואם הבדלים אלה בין השנים הם שמעניקים לאחד יתרון ציבורי כל כך מובהק על פני השני, אזי אנחנו עם חולה ומוכה בנפשו.
שמיר לא היה איש ביצוע כאריק שרון, אבל גם לא ערך מימיו, לאחר קום המדינה, מלחמה כל כך שנויה במחלוקת כמלחמת לבנון הראשונה. ואף על-פי כן, לא זכה למעמד זהה לזה של שרון להערכתי רק מפני שלא שרת ב"אמונה" את השמאל הישראלי ואת הקהילה הבינלאומית הצבועה. אילו היינו ישראלים נורמליים, היו שני חסרונות אלה צריכים לעמוד דווקא לזכותו של שמיר ולא לחובתו, ומכאן מתבקשת שוב השאלה מהי מחלת הנפש הקולקטיבית, או מהי הסיבה הרציונאלית המסבירים את התופעה.
להערכתי, לתופעה שלושה הסברים- שניים משניים ואחד בסיסי ומהותי. ההסברים הבסיסיים הם: א. התקשורת ונטייתה הפוליטית המובהקת שמאלה. ב. המעורבות הבלתי-נסבלת של מדינות זרות בהתנהלות הציבורית-ממלכתית לאומית שלנו, בין אם באמצעות כספים, הפעלת קשרים, שבחלקם אינם לגיטימיים, במוקדי כוח אליטיסטיים העוסקים בהשפעה ועיצוב של דעת הקהל, בניסיון להוביל שינוי פנימי שיתאם את האינטרסים הזרים, בעיקר בנושאי הסכסוך הישראלי-ערבי.
אולם ההסבר העיקרי והמהותי נוגע להיסטורית הפעילות של אריק שרון - ההיסטוריה הצבאית וההיסטוריה המדינית; החלק החיובי מאוד והחלק הבעייתי, עתיר השגיאות והשנוי במחלוקת. אצל הציבור הישראלי שלא בורך במנהיגים גדולים ובאישים שהדליקו משואות לאורן יכול היה העם להתנהל בביטחה שנים רבות, תקופת שרותו הצבאי של אריק, למן ימי ה- 101, בין היתר בגלל אופיו, אישיותו, כשרונו הצבאי, וכושר הביצוע המעולה שלו - היא השאור שבעיסה. את זה זוכרים לו רבים מאוד, ביניהם גם בני-פלוגתא קשים מהמשך הדרך. אריק המפקד הוא שם דבר, אריק איש הצבא והמצביא המחולל שינויים והישגים הוא נכס לאומי יוצא דופן.
בזכות ימיו אלה סולחים לא לו או מדחיקים חלקים רציניים מאוד מהביקורת לה הוא זוכה בחלק השני, הפוליטי, של הקריירה הממלכתית שלו. בשל אותם ימים בצה"ל הגיע לאחר מכן למה שהגיע, ובזכותם גם נמנעו רבים מלבקרו במהלך ימי האשכבה והלוויה. אלמלא חשש השמאל המנוון הישראלי מלהתפס עם מכנסיו מופשלים, היה מנכס לעצמו את אריק שרון - יו"ר הליכוד וראש הממשלה מטעם הליכוד - בדומה לרבין בהסכם אוסלו, רק בזכות פינוי רצועת עזה ו"הטרנספר" שעשה בתושביה. "בהתחשבות" בלתי רגילה מצידו, הסתפק השמאל הישראלי לגבי אריק ב"מודל הסברי" של שינוי הדיסקט המדיני שהתחולל בו, כשהוא מתעלם מכל דבר אחר, לרבות אירועי מלחמת לבנון הראשונה, חשדות לשחיתות, הפרות כללי הדמוקרטיה ה"מקודשים", פגיעה חמורה בסולידריות הלאומית ועוד, ועוד.
נוח יותר
בסערת הרגשות המוחצנת שפקדה אותו בימים אלה, בחר השמאל הישראלי להתעלם מדברים שאמר אריק במהלך ההיסטוריה המדינית שלו על יהודה ושומרון ועל הפתרון שראוי לישם בו, בין אם בדרך של מו"מ ובין אם בדרך חד-צדדית (שאותה ביקר קשות בנטישת עזה).
מנוחיות פוליטית ואידיאולוגית, מעדיפים השמאל וחלקים במרכז, לראות במתווי קלינטון- ברק ובהצעות אולמרט לאבו-מאזן את דרכו הפוטנציאלית של שרון, אבל לתקווה זו אין אחיזה בדבריו של שרון עצמו. מלחמה פסיכולוגית אינה רואה חובה לעצמה להצמד לאמת, ואשליות בוודאי ובוודאי שאינן זקוקות לה, לכן מותר להניח שאם ..."מה שרואים מכאן לא רואים משם...", הוא אמת אבסולוטית, הוא היה מביא גם את שרון למקום שבו היה השמאל רוצה למצוא אותו.
השמאל מבין שלא יגיע בזמן קרוב למעמד של מקבל ההחלטות הלאומי, ועל כן נתלה באילנות גבוהים שאם לא יעילו אזי לא יזיקו. להערכתי, אילו דבק שרון בעמדותיו המוצהרות בעניין ההסדרים באיו"ש - וסביר שכך היה עושה משום שלא דיבר עד אשר גיבש עמדה, במיוחד בסוגיות ביטחוניות, שאותן שם בראש סולם העדיפויות. ומשום שלא האמין לפלשתינים - גם נאום בר-אילן של נתניהו היה נחשב למתון, ובוודאי לא היה בהן פריצת דרך. מול האפשרות ששוטים וקטנים ידלגו על שיקוליו מטעמי-הבל, וינסו ליישם תוכניות נוסח אולמרט, ייתכן שעוד נצטער, אם לא נתעשת, מכך ששרון איש הצבא והמנהיג המבצע נפרד בפועל ממדינת-ישראל לפני שמונה שנים ושבוע.
שרון כבר לא יחזור להנהיג וגם רוחו לטוב ולפחות טוב לא תעשה זאת. שרון גם לא יחזור להושיע את ישראל אפ תשגה מבחינה ביטחונית ותפקיר את בטחונה בידי אחרים, יהיו ידידים קרובים ככל שיהיו, לרבות אמריקנים. מה שעשה במלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיסינג'ר הוביל את ההנהגה הישראלית בדרך חתחתים מול מצרים בשם אינטרסים אמריקניים עלומים ולא עלומים, הוא מה שהפך אותו לגיבור לאומי, ודחף אותו לאחר מכן לראש הפירמידה. ומי שאינו שרון אינו יכול ואו רשאי להתגדר ביכולותיו לתקן שגיאות קולוסליות, מפני שטרם הוכיח יכולות כאלה.
למעשה בכל המקרים בהם טענו מנהיגי ישראל ששמורות לנו או להם או גם וגם הזכויות לתקן החלטות הרפתקניות שכשלו, כדאי שיסתכלו מעט על עזה, על דרום לבנון ואפילו על איו"ש שלא לדבר על אירן, ויפנימו שאלה דברי הבל. אולי בעוד דור או שניים תגיע ישראל לעוצמה ומעמד שדברים אלה יהפכו להיות ראליים, אבל תחילה יש להבטיח שתגיע לשם. ההחלטות הגיאו-אסטרטגיות שתקבל ישראל בעתיד הלא רחוק, יהיו לדורות. רק מלחמה נוראה תוכל לשנותם, אם תהיינה כושלות. שרון על-פי דרכו בשאלות הביטחון הלאומי לאורך כל השנים, לא היה מהמר בסוגיה זו, ולדידי, אם יש מורשת של שרון, היא אינה מדינית כי אם ביטחונית. בתחום זה היה משכמו ומעלה ובתחום זה ראוי להאזין לו גם בשכל וגם בלב.
אילו נדרשתי לסווג את פועלו של שרון בסולם איכותני בחמישה התחומים הבאים הייתי עושה זאת כך:
צבאי - ט"מ - מצויין מדיני - חלש
ביטחוני - ט"מ חברתי - רע
פוליטי-מפלגתי - בינוני - כט"מ
במילים אחרות, ככל שנע במסלול ההתקדמות בסולם התפקידים הלאומי, התקדם שרון לעבר תחום אי-הכשירות שלו, כפי שמכנה זאת נורטקוט פרקינסון. ייתכן שהייתה זו גם השפעת הגיל והבריאות, ויתכן שאופיו הפשרני מדי בהקשר לקיום דמוקרטיה כלשונה והיכולת לקבל את הכרעותיה. שרון כאדם שהמרכיב הביצועי היה מן המאפיינים המובהקים ביותר של אישיותו, הרבה לעגל פינות, ואין בכך כל רבותא, אולי ההפך הוא הנכון, משום שעיגול פינות שכיח מדי וחריף מדי, מגדיר היטב דיקטטורה.
אדם רב-אנפין כשרון, שאינו מלאך, יהיה מטבע הדברים מודל לחיקוי בתחומים מסוימים ומודל לאי-חיקוי באחרים. חשוב שלא נסחף ונדע להבחין היטב בין אלה לאלה.
מלווית שרון חשוב שנלמד כיצד להתכנס לאירועים ממלכתיים מכובדים לבכירי ובחירי האומה, מבלי להפריז ומבלי לפגוע ע"י הגזמת-יתר תקשורתית ואחרת באירוע, שאמור להיות בראש וראשונה לאומי, עממי ומכובד. אחרי הרב יוסף ואריק אינשטיין מסתמנת, במיוחד בתקשורת, מגמת סיקור ודיווח שאינן לרוחי. מבאסת במיוחד היא העובדה שאבירי "חופש הדיבור" אינם מצליחים מחסום לברברת הבלתי נגמרת שלהם, ופרט לכך שהם עוסקים רוב הזמן בציד סקופאים וסקופים, ובהאדרה מכוונת של השקפות עולמם, הם פוגעים במעמד הממלכתי של האירוע ולפעמים אפילו ברצון הציבור לשכוח מעט את המחלוקות ולהתאחד סביב המרכיבים המשותפים, שבלעדיהם אין סולידריות לאומית.
