לוּ הייתי אדריכלית, לא הייתי בונה בתים או מגדלים, ואפילו לא צימר גלילי עם ג'קוזי שמבעבע בו חלב עזים אורגני. לא ולא. בעיירת הרפאים של דמיוני אני אדריכלית זמומת חזיונות של עולם מושלם, הבונה גולאגים תת-קרקעיים לכליאת אנשים שנשמתם צרורה בצרור הרוע.
גולאגים עצומים אלה היו מכבידים על סיבובו העצמי של כדור הארץ - וטיולו סביב השמש היה מתארך. כתוצאה, היה הזמן נמתח במקצת, כמו פיהוק עצל ובריא, לטובת אלה שנותרו על קליפת הכדור. שארית האנושות תתעורר עכשיו מסיוט ארוך של ציוויליזציה אכזרית - אל סיוטה התכול של אוטופיה נצחית. עם השנים, הטופפות להן בשלווה גן-עדנית, תקום מחתרת שתרצה לשחרר חלק מאסירי הרוע הכלואים כבר עשרות שנים במעבה האדמה - בטענה שהגאולה, כמו היצירה, זקוקות גם לטינופת האנושית, "אחרת, שתיהן ריקות מִתוֹכֵן", טענו אנשי המחתרת. המחתרת, אגב, הצליחה במזימתה. אסירי הרוע שוחררו, והמלחמות ובתי המטבחיים חזרו אל תולדות האנושות באותה טבעיות שהשמש חוזרת אל הזנית שלה.
גם האדריכל היהודי-גרמני אריך מנדלסון הרס יופי שהוא עצמו בנה - כך למדתי מהסרט על אודותיו. זה קרה כאשר מנדלסון נמלט מהנאצים לאמריקה (הבניינים שלו לא הצליחו להימלט מגרמניה יחד עימו), והנשיא רוזוולט ביקש ממנו לבנות 'כפר גרמני' כדי שהמפציצים האמריקניים יתאמנו עליו. זאת, לאחר שהאמריקנים נוכחו כי הבניינים הגרמניים הם 'חסיני' אש, ונזקקו למידע כיצד למוטטם בצורה יעילה. מנדלסון הסכים לספק את המידע הזה, וכך סייע בהחרבת ברלין שהוא עצמו בנה.
הגרמנים, מצידם, האשימו את האדריכל בבגידה. "כלומר, הגרמנים ציפו לנאמנות ממישהו שהם היו משמידים בתאי הגזים - לוּ רק הוא היה נותר במולדתו", העיר קריין סרטו של הבמאי, דוקי דרור.
זה לא הפרדוקס היחידי שניתן לזהות בחייו של מנדלסון, אמן של בניינים הנראים כמשייטים ברחוב (כמו בית ויצמן, שעוצב כאונייה כמטפורה לכך ש"הציונות שטה מחוף הרעיון לחוף המעשה"). מנדלסון נדד בין גלות לגלות, אך לכל מקום שאליו הגיע - ירושלים, ברלין, ורשה או אנגליה - נשא חזיונות של הבית הנצחי. הוא בנה לאחרים, אך מעולם לא היה לו בית בבעלותו. יצירותיו שימושיות, אך מקנן בהן גם יופי שאינו משרת אף אדם, יופי הסוגד לעצמו ואף בז לדייריו. תל אביב הבאוהאוסית נבנתה ברוחו, אך הוא עצמו לא חתום על שום בניין בה. הוא מודרניסט, אך שפתו קמאית ("חלקת אדמה קדושה טוּמאה בידי ידיים שטניות!", קונן על הבנייה הישראלית).
הסרט על אריך מנדלסון תפור בקווים זורמים פחות מאלו שגיבורו מזוהה איתם, אך מאידך-גיסא, סרט זה מאפשר לי לאזכר כאן ספר צנום שלא זכה לתשומת לב ראויה בגולאג התרבותי האכזר שלנו: 'אדריכל' מאת בועז יזרעאלי. והנה פרדוקס: מרוב ראייה מפוכחת של הטבע האנושי - האֶנוכי, המנוכר והאכזר - נדמים חלק מסיפוריו של בועז יזרעאלי כמין הזיה.
וכך נפתח הסיפור הראשון: "כנראה שאני אדריכל. זו אפשרות סבירה. כי אני לבד כאן. אין כלום. אין כאן אף בית, אף מבנה, אולי איזה צריף קטן. יש לי כאן כיסא".
