האם
חופש הביטוי הוא מוחלט? האם הוא יחסי? האם דברים שאומרים במקום אחד אסור לומר במקום אחר? האם מותר לפטר עובד בשל דעותיו? האם מותר לפטר אותו בשל העובדה שהביע אותן? מה דינו של מורה? האם שונה הוא מדין אחר? האם לקהל בפניו הובעו הדעות יש השפעה על מידת המותר או האסור באמירתם? האם לגיל הקהל ולבגרותו יש השפעה?
השאלות הן מורכבות והתשובות מורכבות פי כמה, וכאשר קשה לתת תשובה, תמיד נחפש דוגמאות מן העבר, תמיד ננסה להקיש מהחלטה קודמת.
ובכן, לפני י"ג שנים, פנה הרב ישראל שירן, אז מנהל בית-ספר בחיפה, לחבריו המנהלים ולגורמים נוספים במשרד החינוך, בטענות על עירוב התחומים בין האבל על
יצחק רבין, והגינוי התקיף לרצח הנפשע שלו - לבין מה שמכונה, "מורשת רבין". ואותה מורשת, מסתכמת בעיני אלה שרואים בה אמת, בחייו הביטחוניים, ובעיקר במורשת ה"שלום" שלום שברור לכולנו שאינו שלום, ורבים אף רואים באותה "מורשת" את עיקרי הסיבות לקטל הענק של האינתיפאדה שלאחר הסכמי אוסלו.
ישראל שירן הושעה באותו יום מתפקידו, הוא הואשם בהאשמות שונות חסרות כל בסיס, בסופו של דבר הוא תבע את המדינה, בית המשפט שלל מכל וכל את הבסיס להאשמות, והורה למשרד החינוך לשלם לו פיצויים בסך של למעלה מרבע מיליון שקלים.
למיטב ידיעתי, ניסיון של שירן לחזור וללמד במשרד החינוך לפני מספר שנים, הוכשל על-ידי בכירי המשרד. כמה הפגנות היו אז בצפון? בדרום? ואולי במרכז? כמה שלטים צוירו בגנות דרכה של שרת התיירות דאז
יולי תמיר אשר ליבתה את האש נגד הרב שירן?
כמה הפגינו בצפון נגד פיטורי המדען הראשי של משרד החינוך על כי "העז" לכפור בדת של דרווין, ועל כי "העז" לכפור בדת ההתחממות הגלובלית?
אז בואו נסכים, שגם בצפון וגם בדרום, חופש הביטוי הוא דבר יחסי, חופש הביטוי אצל רבים מקרב "יפי הנפש" הוא החופש לבטא רק את מה שהם אוהבים, החופש לבטא רק את דעתם.
בין שני המקרים יש דמיון מרכזי ויש גם שוני מרכזי, בשני המקרים הביעו המורים דעת מיעוט המקוממת חלקים מן הציבור, אך במקרה חיפה הדעה הובעה בקרב אנשי המקצוע, במקרה טבעון הדעה הובעה בקרב התלמידים, דבר שהופך לטעמי את דברי ישראל שירן להרבה הרבה יותר לגיטימיים.
תצויין האגודה לזכויות האזרח, שאינה נחשבת לעמותה ימנית במיוחד, שמחתה אז בכתב בפני הגורמים המוסמכים על הפרת זכות יסוד לחופש הביטוי במקרהו של שירן.
ואם תשאלו את דעתי האישית, חופש הביטוי נגמר איפה שהשקר המזיק מתחיל, חופש הביטוי נגמר היכן שחובת הפרטיות נרמסת, חופש הביטוי נגמר היכן שהדברים פוגעים מחד-גיסא, ואין לציבור עניין בהם למעט עניין רכילותי, חופש הביטוי נגמר היכן שההסתה מתחילה. וכל עוד לא נחצים הגבולות הללו, במקרה של חיפה ודאי לא נחצו, וייתכן שאף במקרה טבעון לא נחצו, אין מקום לסנקציות, ודאי שאין מקום לפיטורין או אפילו השעיה.
