ביקור המשלחת הפרלמנטרית הגדולה אי-פעם במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ל
כבוד ציון 70 שנה לשחרור המחנה על-ידי הצבא האדם מלבבת, מרגשת ואפילו מעוררת כבוד גדול עבור אלה אשר חיו בתופת האיומה. אינני סבור שהביקורת הציבורית על גודלה של המשלחת וההוצאות עבור הביקור מוצדקת. ישנם אירועים בחיי עם שלכסף אין בהם משמעות. ביקור משלחת כה גדולה נועד למסור מסר הן לעם היהודי באשר הוא והן לאומות העולם.
בעיה היא במקום אחר לחלוטין: נבחרי ישראל לדורותיהם ידעו תמיד לבכות את מר גורלם של היהודים בתקופת השואה, להניח את זכרם. אותם נבחרים ידעו לנאום נאומים מרגשים ביותר בזכות הניצולים שמצאו את ביתם בישראל ואפילו להתאבל על השמדתם על ששה מיליונים. זאת הם ידעו ויודעים לעשות גם כיום אלא שביחס לניצולים בארץ הם הופכים ממתאבלים למתעלמים. וזו הטרגדיה האיומה.
יחסה של מדינת ישראל לניצולי השואה ייזכר לדיראון עולם. מאז בואם לארץ ועד היום החברה הישראלית מתעלמת מהם, ממצוקתם מצורכיהם. הנה לכם ציטוט מאחד העיתונים משנת 2013 בו מתייחסים למצב הניצולים: "יש לציין כי נכון לשנת 2013, אין גוף אחד בארץ המרכז את כל המידע לגבי כל אוכלוסיית ניצולי השואה ושורדי השואה החיים כאן. ישנם שבעה משרדי ממשלה העוסקים בסיוע לניצולי השואה לצד עשרות עמותות וארגונים הפועלים לסייע להם החל מסיוע במזון ובמלבוש ובהשגת זכויותיהם. אולם דווקא ריבוי הגורמים המטפלים מוביל לכך שרבים מהם נופלים בין הכסאות ונתקלים שוב ושוב בביורוקרטיה המעייפת אותם עוד יותר.
גם בקרן לרווחה מודעים לכך, ופעלו בשנים האחרונות לנסות ולשנות את המצב". כמי שטיפל שנים בהוריו ניצולי השואה אני יכול להעיד שהמצב המתואר לעיל ורוד לעומת המציאות. ניצולים רבים ויתרו ובלבד שלא יבוישו על-ידי השלטונות.
מהדוח השנתי של הקרן לרווחה לנפגעי השואה שהתפרסם בשנת 2013 מתבררים הנתונים הבאים כפי שהובאו לידיעת הציבור: "19% מהניצולים שהסכימו להשתתף בו דיווחו כי לפחות פעם אחת במהלך השנה האחרונה נאלצו לוותר על מזון בשל קושי כלכלי, 14% מהנשאלים דיווחו על ויתור דומה לאור מצבם הכלכלי ברכישת תרופות. כמו-כן, 47% מהניצולים שהשתתפו בסקר ענו כי הקושי העיקרי המטריד אותם הוא בעיות הבריאות, 25% ציינו כי הקושי הכלכלי הוא הגדול ביותר בחיי היום יום, 10% הצביעו על הקשיים הביורוקרטיים בהשגת זכויותיהם ו-8% דיווחו כי הדבר המטריד אותם ביותר הוא הבדידות בה הם חיים".
מדינת ישראל לקחה בכוח הזרוע ממש את הפטרונות על ניצולי השואה החיי בה. אף אחד מן הניצולים לא הסמיך את ראשי המדינה לנהל מו"מ עם שלטונות גרמניה ומדינות אחרות כדי לקבל פיצויים עבור הניצולים. מה שישראל קיבלה סכומי עתק עבור הניצולים, מאז הסכם השילומים המפורסם ועד היום, היא החליטה איך תחלק, למי, כמה ואם בכלל. זה היה שוד לאור היום והשוד הזה ממשיך כשמספר הניצולים הולך ומתמעט בקצב של כ-13000 הנפטרים כל שנה. ראשי המדינה אינם מתרגשים בכך.
נביא דוגמה לציניות האיומה של ראשי המדינה בנושא הפיצויים עבור הניצולים. לפני מספר שנים לא רב קיבלו ניצולי השואה סכום חד-פעמי עבור עצם היותם באותה תקופה איומה במזרח אירופה המדממת. כל ניצול שואה ממרח אירופה קיבל בישראל כ-1500 ש"ח.
היות שגם הניצולים החיים במדינות אחרות היו זכאים לאותה ההטבה, גם הם קיבלו. כמה? גם 1,500...לא שקלים, אלא דולר אמריקני. למותר לציין שיש הבדל קטן! מי החליט לגזור קופון שמן בישראל? אף אחד מן הניצולים אינו יודע. ברור שאלה היו אנשי האוצר ומיני פונקציונרים אחרים שאין זה עניינם איך חיים הניצולים.
לכן, כאשר ראיתי את המשלחת הפרלמנטרית הישראלית מבקרת באושוויץ לבי נתמלא גאווה באמת. זה היה לשניות ספורות משום שמיד נזכרתי במה שאותם נבחרי ציבור עושים לניצולים גם כיום. בצער רב, הגעתי למסקנה שנבחרי הציבור הישראלים אינם ראויים לייצג את ניצולי השואה מהם מתעלמים כל השנה ובהם מתעמרים ללא גבול.
