עד לפני כמה שנים,
בבתי הספר ובגנים,
חגגו את יום האם בל' בשבט,
יום פטירתה של הנרייטה סאלד.
אשר הייתה דמות אם לרבים מהילדים,
שעלו לארץ ישראל, בתנאים לא קלים.
בכל שנה התרגשנו מחדש, בחגיגה,
באיזו התלהבות ובאיזו שמחה,
שרו כל הקטנים, את השיר הנפלא.
"אימא יקרה לי יקרה,
שיר קטן אשירה לך כי אני אוהב אותך
אוהב אותך, אוהב אותך"
מאז עברו הרבה שנים,
במסגרת השוויון בין המינים ושינויי המגדרים,
החליטו שאי-אפשר לברך רק את האימהות,
וחייבים להזכיר גם את האבות.
היום חוגגים את יום המשפחה,
וסמוך לתאריך זה חוגגים גם את יום הסבא והסבתא.
כל החגיגות מבורכות,
והלוואי שתרבינה השמחות,
אבל איני מבינה,
למה לאמא, לא מגיעה מתנה,
למה לא מגיע לה חג,
רק לה, יחיד ומיוחד.
ויתרנו על כל כך הרבה דברים,
עם כל האמנציפציות – ומלחמת המינים,
הטלנו על עצמנו כל כך הרבה תפקידים נוספים.
פעם בשנה, שיבדילו אותנו - ויתנו לנו את הכבוד,
להיות במרכז השמחה, לשמוח ולרקוד.
