אמריקה מודאגת

פטראוס התארח בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. עמוס ידלין, ראש המכון, אירח אותו על במת הכנס לדיאלוג ידידותי. הרבה דברים נאמרו שם, אך בתגובה לאירוע הפלת המסוק בסיני, היה זה פטראוס שבחר להגדירו כ-big deal. לא בגלל השלכותיו הצבאיות המידיות, אלא בעיקר בשל האיום שהוא מסמן כלפי התחבורה האזרחית באזור. "מאז ומתמיד, הסיוט העיקרי שלנו היה הפלת מטוס אזרחי על-ידי טרוריסטים נושאי טילים", אמר פטראוס. החשש הזה, אגב, הפך כבר לחלק משגרת האיומים על ישראל, שכוללת גם את סגירת המרחב האווירי באילת מפעם לפעם, מחשש לירי טילים מסיני. האם האיום הזה מתרחב כעת גם לשטח הפקר חדש הנוצר במרחב שבין עירק, סוריה וירדן? אם כן, השאלה אינה אם גם בידי אל-קעאידה בעירק יש טילים נגד מטוסים, אלא מתי הארגון יתחיל להשתמש בהם. אף שהעירקים באמת זקוקים למערכות מתקדמות ולכלי נשק כמו מסוקי אפאצ'י כדי למגר את הטרור של אל-קעאידה, יש כאן שאלת ביצה ותרנגולת קלאסית. די ברור שהכנסתם של מסוקי הקרב האמריקניים למערכה תגרור תמריץ ממשי לאל-קעאידה בעירק להצטייד בטילים נגד מטוסים. עד כה פסחו האמריקנים על שתי הסעיפים. אומנם בקיץ 2013 הודיע הממשל האמריקני על עסקה למכירת נשק לעירק בהיקף של ארבעה מיליארד דולר, אולם עד לרגע זה נמנעו האמריקנים מלספק לעירקים מערכות נשק מתקדמות, ובכלל אלו מסוקי אפאצ'י. חברי הקונגרס, ובראשם רוברט מננדז, יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, הביעו חשש כי ביום פקודה עלול המשטר העירקי להפנות את הנשק האמריקני אל אזרחי עירק. גם החשש מפני נפילת מערכות נשק אמריקניות מתקדמות לידיים אירניות היה עד כה גורם מרתיע. אולם כישלונו של הצבא העירקי בשבועות האחרונים להשתלט שוב על פלוג'ה מדליק כעת נורות אדומות ומזרז את הורדת החסמים. בשבוע הקרוב יצטרך הקונגרס להחליט אם לאשר את העסקה. אך גם אם יינתן אור ירוק, עדיין צפוי פער זמנים גדול בין אישור העסקה לבין אספקת המסוקים. ככל הנראה, בשלב הראשון יחכיר הפנטגון לממשלה בבגדד שישה מסוקים שישמשו לאימון הטייסים העירקים. ובינתיים, עד שזה יקרה, הציע הסנטור מקיין לשלוח בחזרה את הגנרל פטראוס לעירק. "ראש ממשלת עירק, נורי אל-מאלכי, סומך עליו", אמר מקיין בתוכנית 'מצב האומה' של רשת CNN. מקיין היה רציני לגמרי. כאילו ייתכן שהנשיא אובמה יאמץ את הרעיון או שפטראוס יתפתה לו. ובכלל, מה שנראה במונחים אמריקניים כהצלחה המסחררת של תוכנית התגבור לא באמת החזיק מעמד. הייתה זו יותר מיומרנות לחשוב שמבצע התגבור יוכל לגבור לאורך זמן על תהומות השנאה שעליהן מושתת הפילוג הבסיסי ביותר, באיסלאם בין הסונה לשיעה.

זה, בין השאר, היה גם בבסיס השאלה שהציג ידלין לפטראוס בדיאלוג שקיימו השניים במסגרת הכנס. "איך אתה מגדיר את תוצאות המלחמה בעירק ובאפגניסטן?" שאל ידלין את פטראוס, "האם אכן הושגו המטרות האסטרטגיות של ארצות הברית?" פטראוס היה זהיר. תמונתו של הנשיא בוש עומד על סיפון נושאת מטוסים ומכריז על ניצחון בעירק, שזכתה לאינספור אזכורים סאטיריים, חקוקה כנראה היטב בזיכרונו. "חשתי אז ואני מרגיש גם עכשיו שאין זה נכון להשתמש בהקשר זה במילים כמו ניצחון. מדובר בקמפיין מתמשך", אמר. "אם באפגניסטן המטרה היא שלעולם לא תשוב להיות מחסה לאל-קעאידה, הרי שיש רק דרך אחת להשיג את המטרה – לאפשר לאפגנים, בדרכם שלהם, להשיג זאת. "ובמה שקשור לעירק", המשיך פטראוס, "עזבנו אותה במצב די טוב. עיקרה של תוכנית התגבור ב-2007–2008 היה לא רק בהזרמת כוחות אמריקניים למלחמה בטרור, אלא בראש ובראשונה בדרך החשיבה שקידמנו, בפיוס בינינו לבין העירקים ובפיוס בין העירקים לבין עצמם – בין סונים לשיעים. לרקימתה מחדש של החברה העירקית באמצעות המאבק נגד אל-קעאידה ונגד הקיצונים מכל צד. "הקמנו מוסדות ותשתיות חדשים עבור החברה העירקית, אך האריג שארגנו שב ונקרע. קשה לי מאוד להסתכל על מה שמתרחש כעת בעירק. האלימות חזרה למה שהייתה ב-2007. הדרך לשוב להתמודד היא בעזרת תוכנית תגבור רעיונית חדשה". ואם פטראוס בעד תוכנית תגבור נוספת, אז אולי הרעיון שזרק הסנטור מקיין לא כל כך הזוי כפי שנדמה היה בשמיעה ראשונה. אולי זו בכלל דרכו של פטראוס, שעד לפני שנה נחשב כוכב עולה בוושינגטון, ואפילו מועמד פוטנציאלי לנשיאות, לקמבק שיותיר מאחוריו את פרשת פאולה ברודוול. מצד שני, כדי שזה יקרה, הנשיא אובמה צריך לחשוב שזה רעיון טוב. אך כפי שרק לאחרונה פרסם שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס בספר זיכרונותיו, אמון לא היה הצד החזק ביחסים בין אובמה לפטראוס. בדיאלוג בין ידלין ופטראוס על הבמה אפשר היה לראות שהבחירה בפורמט של דו-שיח נובעת מהקשר שנוצר ביניהם. סוג של ידידות, אולי אפילו קרבה – מה שגרם לאורח לשאול את ידלין: "מה מדיר שינה מעיניך?" "אירן", השיב ידלין, "המשא-ומתן עם הפלשתינים וההתרחקות בין ישראל לארצות הברית. צריך להחזיר דברים לקדמותם". ידלין הציג לפטראוס את השאלה שכל ישראלי שואל בזמן האחרון: מה קרה לארצות הברית במזרח התיכון? איך זה שכל בנות הברית שלכם אינן מרוצות מכם. "עייפות", השיב פטראוס לידלין, "עייפות. אחרי עשור של התחייבויות אדירות, עתירות מימון, התעייפנו. זה מובן. זה סינדרום וייטנאם. אז כן, יש דאגה. אך שלא יובן לא נכון: אין מה לפקפק ביכולתה של ארצות הברית להגן על האינטרסים שלה. וגם אם המלחמה בסוריה וההתלהמות סביב עניין הקווים האדומים בפרשת הנשק הכימי גרמה בישראל לדאגה, יש הבדל בינה לבין הקווים האדומים באירן". "ואם יובאו לפני הנשיא אובמה הוכחות חותכות שהאירנים ממשיכים להעשיר אורניום או לייצר נשק גרעיני", שאל ידלין, "האם יורה על תקיפה באירן?" "ודאי", השיב פטראוס. איכשהו, למרות הנחרצות, באותו רגע זה לא נשמע כך. בכל אופן לא לאוזן הישראלית. עובדה: שום כותרת משכנעת לא יצאה מהאמירה החד-משמעית הזאת.

לאחר המופע שלו עם פטראוס שאלתי את עמוס ידלין את השאלה שהוא שאל את פטראוס. מה באמת קורה לאמריקה במזרח התיכון? האם גם בשיחות אישיות האמריקנים נשמעים כמו שהם נשמעים? האם האידיאולוגיה של חירות ודמוקרטיה בכל מחיר במזרח התיכון – מאפגניסטן ועד הרשות הפלשתינית – זה מה שמניע את הגלגל וגורם לממשל האמריקני, דמוקרטי או רפובליקני, לחזור על אותן שגיאות במזרח התיכון? "הייתי מגדיר את זה אחרת", השיב ידלין. "בבסיס זו אותה אידיאולוגיה, אולם שתי המפלגות מפרשות אותה באופן שונה. ממשל בוש האמין שאפשר להביא דמוקרטיה למזרח התיכון באמצעות שינוי משטר אקטיבי, כמו בעירק ובאפגניסטן. אם את שואלת אותי, הם התפכחו מזה לחלוטין. הבינו שזה לא גרמניה או יפן אחרי מלחמת העולם. "בממשל אובמה", המשיך ידלין, "מאמינים בהבאת דמוקרטיה למזרח התיכון, אך רוצים לראות אותה מתרחשת מלמטה. לכן תמכו בשינוי המשטר במצרים. עם זאת, מהר מאוד הם נוכחו לדעת שבמקום דיקטטורה צבאית קיבלו דיקטטורה של האחים המוסלמים. אני מעריך שגם כאן חלה התפכחות. "ועירק, זה הרי שורש כל מה שהתרחש בהמשך, האמריקנים ציפו שהעירקים יזמינו אותם להשאיר בשטח כוח אמריקני, שיעזור להם להתמודד בהמשך עם האתגרים הביטחוניים, שיעביר להם הכשרת כוחות צבא ומשטרה. אולם האמריקנים נאלצו לעזוב לפני שכל זה קרה. העירקים לא הסכימו אפילו לנוכחות של כוח אמריקני סמלי, ולכן אל-קעאידה כעת בעלייה, ועירק מתפרקת". עסקת מסוקי האפאצ'י לעירק לא ממש מטרידה את עמוס ידלין. הוא גם אינו מעריך שהירדנים יאפשרו לאל-קעאידה להתפרס מעירק אל שטחם ולהגיע לבקעת הירדן. "עד היום הם עצרו ולא אפשרו לאל-קעאידה או לארגוני טרור פלשתיני חדירה אלינו משטחם. "מצד שני, איני פוסל את האפשרות שהתחזקות אל-קעאידה באזור והטלטלות העוברות עליו מייצרות סיכוי גובר לחדירה דרך ירדן, אולם זה איום טקטי בלבד. בעבר, הטיעון הביטחוני לנוכחות בגבול הירדן היה חזית מזרחית. כיום אין איום כזה".

האם המשמעות היא שאתה בוחן בחיוב את תוכנית קרי לנסיגה מבקעת הירדן?

"לא. מוקדם מדי להתבטא בעניין. אני לא ממש מכיר את הפרמטרים של התוכנית", אומר ידלין. "בקרוב אפגש עם הגנרל מאלן, האיש שהופקד על-ידי קרי על התוכנית. רק אז אפשר יהיה להבין טוב יותר במה מדובר".