מי ששולל מכל וכל את המחשבה להפוך חבלים מא"י המערבית למדינה זרה, מתקשה לדון ברעיון להשאיר שם אזרחים יהודים כמיעוט.
עם זאת, אפילו כדיון תיאורטי הרעיון מאתגר.
שלושה תמרורים בדרך למדינת ישראל: הצהרת בלפור (1917), ועידת סן-רמו (1920), המנדט על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים (1922), ובכולם מובטחת הארץ לעם היהודי. גם הסעיף 80 במגילת האו"ם הבטיח שימור הזכויות שהוקנו על-פי המנדטים של חבר הלאומים בפירוש לטובת "עמים", ובכוונת מכוון - לעם היהודי.
הזכויות האלה הן "הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובעיקרון הבסיסי של הקמת ביתו הלאומי מחדש בארץ זו", עלייה המונית והתיישבות צפופה, בין היתר על אדמות מדינה. הן חלות על שני צידי הקו הירוק ומוקנות ישירות - לעם היהודי.
על-פי תוכנית "שתי המדינות"- מדינת ישראל, כדי לשרת אינטרס של אזרחיה, אמורה להקים לעם זר מדינה על אדמות שייקרעו - מן העם היהודי.
זאת, למרות שהממשלה מודעת שבעל הזכות הוא העם היהודי, וראייה לכך החלטתה מיום 2.12.12 במענה על החלטת עצרת האו"ם להעניק לפלשתינים סטאטוס של מדינה:
"לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתו הנצחית, ירושלים... למדינת ישראל כמדינת העם היהודי יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בא"י... אין בהחלטת עצרת האו"ם כדי לגרוע מזכויות כלשהן של מדינת ישראל והעם היהודי בארץ ישראל".
נשאלת השאלה - ולמדינת ישראל יש זכות לגרוע מזכויות העם היהודי על לב הארץ?
השאלה לא עלתה כל עוד המדינה פעלה אך ורק לטובת העם היהודי, כנאמנה שלו. עכשיו, שהיא באה לקחת חלקים מארצו, האם המעשה הזה מחייב את העם היהודי? התשובה תינתן ע"י היהודים שיישארו באותם המקומות על תקן בני "העם היהודי" שיישאר בעל הזכויות, גם לאחר שהמדינה תחדל לייצגו בחבלים האלה.
שתי השלכות למצב החדש הזה. עקרונית, ממשלה שתתנער ממונופול הייצוג הבלעדי של העם היהודי בחלקים מסוימים של ארץ ישראל לא תוכל עוד להופיע כ"מדינת העם היהודי", כפי שהציגה את עצמה בהחלטתה הנ"ל. היא, במו ידיה, יצרה מציאות חדשה: זיקה יהודית ישירה לארץ מחוץ לטווח שלטונה. קהילה יהודית בא"י תחת שלטון זר תתפקד מול קהילות יהודיות בגולה ובמדינת ישראל כגוף עצמאי: הופרדה בעל כורחה מגוף המדינה, אך נשארה דבקה לארצה.
במישור המעשי תעמוד המדינה בפני ברירה קשה: האם, כעצת אחיתופל של השמאל הקיצוני, לקום וללכת ולהשאיר את המתנחלים לגורלם, בתקווה שייבהלו ויברחו ביחד עם הצבא הנסוג? או לשאת באחריות לאזרחיה, ובכל הסכם שייחתם להבטיח את חייהם ואת כל זכויות האדם והאזרח שלהם?
במקרה הראשון, התסריט ידוע: היהודים יירדפו והמדינה, מחויבת לריבונות הפלשתינית, לא תוכל להושיעם. תהיינה רציחות ואולי יהודים גם ישיבו אש, ואזי ספק אם הממשלה תחזיק מעמד ושמא גם צה"ל יישאב לשטח, ואז... ביי ביי לשלום.
כדי למנוע מרחץ דמים ופיצוץ השלום, תיאלץ הממשלה להכניס להסכם נוכחות צה"לית ביישובים ובעמדות שולטות (כי גם הצבא חייב לאבטח את עצמו), ולהבטיח תנועה חופשית בדרכים המובילות אל ומאת מאות נקודות ('אף מתנחל לא יפונה' הבטיח ראש הממשלה!).
אימרו: הפלשתינים יקבלו את זה? ומישהו אחר היה מקבל?
לתשומת ליבם של החושבים עדיין במונחים של התנגדות, כזו או אחרת, ל'פינוי' - כללי המשחק השתנו! ההישארות בשטח היא התשובה, והיא שתוכיח כי חלוקת הארץ אינה אפשרית עוד.
