|
למרות שדגן דיבר על האופי חוצה הגבולות של המלחמה בסוריה, הוא לא חושב שהמציאות החדשה שהולכת ונוצרת בשטח משנה בדרך כלשהי את חשיבותה של בקעת הירדן כגבול ביטחון טבעי. "מבחינה צבאית טהורה, אין לבקעה חשיבות מיוחדת", אמר דגן. "מי שבעשר השנים האחרונות מגן על הגבול הוא הצבא הירדני, ובהצלחה רבה. יש אומנם הברחות נשק לגדה", הודה, אך מיד הוסיף: "אולם אפשר להתמודד עמן". דגן אמר גם: "בוויכוח הנוכחי על הבקעה, יש מי שמייצר סיבות ביטחוניות לבקעה כחלק מאג'נדה פוליטית".
אז דגן אולי מכיר בחיבורים בין ירדן לעירק ובקשר של מאליכי לסוריה, אולם כידוע, כבר יותר מחודש מאליכי נכשל בהתמודדות עם השתלטות של ארגוני אל-קאעידה על הערים פאלוג'ה ורמאדי. במפגש שנערך לפני כחודש ברומא, ציטטו דיפלומטים מערביים מקורות בצמרת הממשל העירקי שהזהירו: "התוכנית האמריקנית לנסיגה ישראלית מבקעת הירדן תהפוך את גבולה המזרחי של ישראל למגנט עבור ארגוני אל-קאעידה".
אותם מקורות עירקיים בכירים הסבירו: "חמושים מרחבי המזרח התיכון יתנקזו אז אל המרחב שבין חבל אנבאר העירקי לבין מדבריות סוריה וירדן. השפעתם תחלחל גם אל שטחי פלשתין, ותשנה את אופי הסכסוך הפלשתיני-ישראלי". אם תתגשם התחזית הזו, הצבא הירדני, שמתמודד בהצלחה עם השמירה על גבול הבקעה, יעמוד בפני אתגרים קשים ומורכבים הרבה יותר מהתמונה העכשווית שמצייר דגן. וכמותו גם הרשות הפלשתינית, ובראשה אבו-מאזן.
על אבו-מאזן אין לדגן יותר מדי דברים טובים לומר. "זה מה שיש לנו", הוא אומר. "אבו-מאזן נבחר אומנם לפני שמונה שנים, אך רבים אינם רואים בו את המנהיג הפלשתיני. הבעיה היא שאבו-מאזן לכוד במורשת ערפאת: מדינה פלשתינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. ה-'END GAME' מוגדר מראש".
דגן הוסיף גם: "אין בשטח אנשים חדשים. דחלאן ניסה, ונהדף החוצה". האזכור של דחלאן מעניין. במיוחד על-רקע ההאשמות של אבו-מאזן ומקורביו, לפיהן דחלאן ניסה להדיח את אבו-מאזן. מקורות פלשתינים ברמאללה אומרים, בהקשר זה כי לפני כחודשיים, בעת ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני באחת ממדינות המפרץ, נערך מפגש בין קרי לדחלאן שבו השתתף גם מרטין אינדיק, שמכהן כראש צוות המשא-ומתן האמריקני בסבב השיחות הנוכחי בין ישראל לפלשתינים.
בעבר, במערב תלו תקוות בדחלאן. הוא עבר תקופת אימונים והכשרה צבאית בבריטניה, ויש לו קשרים טובים גם בקרב חוגים מסוימים בארצות הברית.
"מעניין", אמר מקור ישראלי בתגובה לאזכור של דחלאן על-ידי דגן. המקור, שמעורה היטב בהלך הרוחות ברמאללה, לא יכול היה להיות ברור יותר: "'דחלאן' ו'בלאגן' הם שני דברים שהולכים טוב יחד", אמר. "מי שרוצה בלגן, שילך עם דחלאן".
|
|
|
|
על השיחות בין ישראל לפלשתינים:
|
|
|
|
|
| "עבור הממשל האמריקני, אם המשא ומתן שקרי מנהל באינטנסיביות ייכשל, לא יקרה כלום. אם יצליח, פני המזרח התיכון ישתנו, ואובמה יעניק לו מדליה" | |
|
|
|
"אני מסכים עם האמירה שהרשות הפלשתינית בקושי שולטת", המשיך דגן. "לאבו-מאזן יש אופוזיציה לא רק מבחוץ – גם בתוך פת"ח. זה בעיקר בגלל השחיתות ברשות. אנשים שואלים איפה הכסף".
שומעיו של דגן תהו כיצד אפשר, אם כן, בנתונים הללו, ללכת על הסכם עם אבו-מאזן והפלשתינים. "אני מסכים שמדובר בהסכם שיושב על כרעי תרנגולת", השיב דגן. "זה בסימן שאלה. אך אם תהיה הכרה של הליגה הערבית וכן ערבויות בינלאומיות, אז ההסכם יעמוד. צריך להבין דבר חשוב אחר" הוסיף דגן. "הדרישה הישראלית מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא 'בולשיט'. ממי אנחנו מבקשים הכרה? מיישות שאינה קיימת. זו ממש טפשות".
ואיך ייראה ההסכם? "ובכן, הפרמטרים די ברורים. רובנו יאמר גושים וחילופי שטחים, גבולות לאורך חומת ההפרדה, פחות או יותר, וירושלים מחולקת לצד ישראלי וצד פלשתיני, עם פתרון ייחודי למקומות הקדושים. אני לא בהכרח אומר שעלינו לקבל את זה, אך זה מה שהרוב בישראל חושב. וגם אין לנו יותר מדי ברירות".
דגן נשאל אם לאור משנתו הפוליטית, יש בדעתו להיכנס לפוליטיקה. "אישית, איני אוהב פוליטיקאים", השיב ראש המוסד. "אין לי דעה טובה עליהם. אך חשוב לי העתיד. יש לי שבעה נכדים, וחשוב לי מה אשאיר להם אחריי, אפילו שאיני בטוח שאני מתאים לחיים הפוליטיים. לא נראה לי שאהיה שחקן בזירה הזו".
האמת היא שבגילו הנושק ל-70, עם כבד מושתל ומשטר של תרופות נגד דחיית השתל, הפוליטיקה אינה זו המנבאת לו את הפרוגנוזה הטובה ביותר. מצד שני, למושתלי כבד מוצלחים יש תוחלת חיים טובה מאוד, ועד כמה שאפשר לשפוט, דגן בהחלט נראה שייך לקטגוריה הזו. הוא קצת התכווץ, זה די ברור, אבל בגילו זה קורה לכולם.
ומה בקשר לאמריקנים? זה אולי החלק המפתיע בפרשנותו לגבי השיחות בין ישראל לפלשתינים. "ארצות הברית נמצאת בנסיגה. עבור הממשל האמריקני, המשא-ומתן שקרי מנהל באינטנסיביות הוא 'GAME CHANGER'. אם ייכשל, לא קרה כלום. אם יצליח, ישתנו פני המזרח התיכון כולו. לכן, הנשיא אובמה נמצא צעד אחד מאחור. אם קרי ייכשל, שייכשל. אם יצליח, יעניק לו אובמה מדליה ויקטוף את הפירות. בממשל הבינו שזה נושא שאפשר 'לרוץ עליו' בלי באמת להשקיע בשום דבר חוץ מאשר זמן".
|
|
|
|
על ההסכם של האמריקנים עם אירן:
|
|
|
|
|
| "יש בהסכם חורים שהאמריקנים לא שמו לב אליהם ושמאפשרים לאיראנים להבין מתוכם מה שהם רוצים או מה שנוח להם להבין. זו בעיה רצינית מאוד" | |
|
|
|
לעומת זאת, במה שקשור במשא-ומתן עם אירן בנושא הגרעין, האמריקנים, אומר דגן, משלמים מחיר כבד. "פרויקט הגרעין האירני מתקדם מאוד", קובע ראש המוסד לשעבר. "גם אם לאירן אין עדיין נשק, יש לה יכולת גרעינית וכל מה שנחוץ כדי לפתח נשק לטווח ארוך. הם פיתחו את הטיל 'עשורה', שמכסה את כל שטחה של ישראל וחלק מאירופה.
"האירנים רואים את עצמם כמעצמת-על. דוקטרינת ההגנה שלהם מבוססת על ניסיונם במלחמת שמונה השנים בין אירן לעירק. מטרתם היא לשלוט במחירי הנפט, ולהעלות את מחירו. את זה הם יכולים להשיג על-ידי יצירת אי-יציבות אזורית מתמשכת. לכן, בין השאר, הם מייצרים נשק, מעודדים קבוצות טרור, תומכים בשבטים אפגאניים נגד ארצות הברית, בחיזבאללה ובאופוזיציה השיעית בבחריין. כמובן, תחת חיבור דתי ואידיאולוגי ייחודי להם".
על-רקע זה, יש לראש המוסד לשעבר ביקורת קשה על שיטת ניהול המשא-ומתן האמריקנית עם האירנים. "פסיכולוגיית המשא-ומתן האמריקנית מבוססת על יצירת אמון בין הצדדים והגעה לפשרה בה שני הצדדים חשים מנצחים, מה שמכונה WIN-WIN", אומר דגן.
"לעומת זאת, מטרתם של האירנים היא להמשיך לשמר את פרויקט הגרעין. המשא-ומתן נועד ליצור תהליך שיאפשר לאמריקנים להקל מעליהם את הלחץ הכלכלי, ומבחינתם לשלם תמורת זה מה שפחות. הפער הזה בא לידי ביטוי כבר בתחילת המשא-ומתן. האמריקנים רצו ליצור את אווירת האמון הנדרשת, לשיטתם, ובכך שיחקו לידי האירנים. אם המגמה הזו תימשך, אנחנו בצרות".
למעשה, הביקורת של ראש המוסד לשעבר על האמריקנים מתחילה עוד הרבה לפני שלב המשא-ומתן הגלוי בז'נבה. "האמריקנים", הוא אומר, "ניהלו משא-ומתן עם האירנים באמצעות נסיכות עומאן. את המגעים הובילה ואלרי ג'ארט. כולם במזרח התיכון ידעו על השיחות שלה עם אירן. הייתי מופתע כשהתברר לי שהאמריקנים חשבו שהדיאלוג שהם מנהלים הוא חשאי. זו בעיה, ולא רק בשיחות המקדימות, אלא גם בהסכם שהתגבש: הוא מלא חורים. אין בו התייחסות לשאלת המחקר והפיתוח הגרעיני האירני או על אתרי נשק כמו פרצ'ין. אין התייחסות לשאלת בניית אתרים חדשים או סעיף המתיר לצאת לסייר באתר חדש שנחשף. האג'נדה הפרקטית של הפיקוח לוקה מאוד בחסר. יש בהסכם חורים שהאמריקנים לא שמו לב אליהם ושמאפשרים לאירנים להבין מתוכם מה שהם רוצים או מה שנוח להם להבין. זו בעיה רצינית מאוד".
האם המגמה הזו, שבודקת את הגבולות האמריקניים, באה לידי ביטוי גם בהתגרות האירנית בארצות הברית? סוכנות הידיעות האירנית 'פארס' הודיעה כי ספינות קרב אירניות נמצאות בדרכן לחופי ארצות הברית. ראש הצי האירני אף אמר: "לצעד הזה יש מסר".
על אף הביקורת שלו על ארצות הברית, דגן מציע לא להתייחס יתר על המידה להפגנת השרירים האירנית. "אז הם שלחו", אמר. "לא נראה לי שערי החוף האמריקניות בסכנה. זה מסר תעמולתי שנועד לקהל הבית האירני. מטרתו העיקרית היא לחזק את המחנה השמרני מבפנים".
|
|
מקורות אירניים באירופה ובארצות הברית, שגילו עניין רב בדבריו של דגן, נוטים שלא להסכים עמו. "האירנים רואים את עצמם ככוח הגמוני שנועד לו תפקיד מרכזי על בימת העולם", הם אומרים. "הרעיון לשלוח ספינות אל מעבר חופי האוקיינוס האטלנטי אינו רעיון תעמולתי שצץ לאחרונה ורק כדי לשדר לקהל הבית כי המחנה השמרני באירן שומר על עוצמתו ועקרונותיו. זו תוכנית שנחשפה לראשונה לפני קרוב לשלוש שנים. זו תוכנית שנועדה להפגין מסר: שהעוצמה האירנית משתרעת הרחק אל מעבר לגבולותיה.
"על כן, ההחלטה להשקיע בתוכנית הזו בשעה שכדי לשרוד ה ממשלה נאלצת לחלק לעם חבילות מזון רק מעצימה את החשיבות שהמשטר מייחס למפגן הראווה הזה. מבחינתו, העיקר הוא במה שאין בו – רוב הצי האירני מורכב מספינות תקיפה קטנות שנעות בתוך המפרץ הפרסי. זו דרכם להתמודד עם הצי האמריקני. ספינות קטנות ומיקוש. הם אינם יכולים להשתמש כרגע באמצעים הללו, אך הם יכולים להעביר אותו מסר באמצעות שתי ספינות קרב שכלל לא בטוח שישלימו את מסען אל חופי ארצות הברית".
הרומן של דגן כראש המוסד עם אירן היה ארוך ורב תהפוכות. מתוכו נחשפו יחסיו עם שלושה ראשי ממשלה. עם שרון, שהביא אותו למוסד, דגן אומר שהיו לו "יחסי אמון וחברות מלאים". על אולמרט אמר דגן: "לא הייתה הצעה מקצועית אחת שהעליתי ואולמרט לא קיבל. עם נתניהו הדברים היו שונים", אמר. "הוא לא תמיד קיבל את עמדותיי, אך מערכת יחסי העבודה שלנו הייתה טובה".
המאבק בין דגן לבין נתניהו לגבי שאלת התקיפה באירן הוא סיפור ידוע, שהציבור מכיר היטב. מאבק זה יצר חזית עכורה בין לשכת ראש הממשלה לבין ראש המוסד דגן, ראש השב"כ דיסקין והרמטכ"ל אשכנזי. לרשימה הזו הוסיף דיסקין גם את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית.
מה שמחדש דגן בהקשר הזה נשמע מעט אניגמטי, אולי אפילו קצת אפולוגטי. יש בו אולי משום ראשיתה של הודאה בגבולות היכולת של המודיעין. "אין קשר ישיר", אמר דגן, "בין מידע לבין קבלת החלטות. ידע זה ידע, לא צריך לערבב. מה שקובע זה איכות ההנהגה והיכולת לקבל החלטות. זו איכות ייחודית. השאלה היא מחיר ההחלטה".
האם מה שדגן רומז זה שבעצם, בתקופתו כראש מוסד לא התגבש המידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת לתקיפה באירן? כשהשתחרר אמר דברים שונים מאוד. אך כמו שאמר, ידע זה ידע ואין קשר ישיר בינו לבין קבלת החלטות. יש רק שאלה של מחיר ההחלטות. דבריו נשמעים לא רק כמו ביקורת על המנהיגות הישראלית, אלא גם סוג של הרהורי כפירה על טיבם של המידע, הידע והמודיעין.
|
|
