סביר להניח שכאשר יגיע מועד החתימה על הסכם השלום בין ישראל לפלשתינים - יתייצבו שני הצדדים בפני מבוי סתום. הכל מחמת תפקודה כלקוי של הישות המדינית הפלשתינית, המתנהלת בשני ראשים נפרדים - של הפתח מחד והחמאס מאידך.
אין להתעלם מן העובדה, שאזורי השליטה של שני הארגונים האלה, אינם נושקים זה לזה ויוצרים ביניהם "פלונטר" גדול. שני הארגונים אומנם לא נלחמים איש ברעהו, אבל היחסים ביניהם רחוקים מלהיות ידידותיים. ובאשר לישראל, חמאס כבר הכריז שאין למחמוד עבאס, ראש הרשות הפלשתינית, שום מנדט כדי להגיע להסכם-שלום עם המדינה היהודית בשמם של כל הפלשתינים.
ברור מאליו שגישה זו עלולה למנוע מעבאס להתחייב בשם הפלשתינים על סיום הסכסוך עם ישראל. לפיכך, גם אם ייחתם הסכם בין ישראל לעבאס, לא יהיה בו כדי לשים קץ לסכסוך. יתר על כן: הוא יהווה רק נקודת-מוצא לדרישות נוספות מישראל בשם האומה הפלשתינית.
מקלות בגלגלים
כדי לצאת מן הסבך הזה, תצטרך ישראל לנהל שיחות מקבילות, הן עם הפתח והן עם החמאס. הצרה היא שבינתיים מתנהלים המגעים הרשמיים רק עם הרשות הפלשתינית, המייצגת את הפתח. ההתעלמות מן החמאס והפסיחה עליו, רק יגרמו להשמת מקלות בגלגליו של הסכם עתידי, אם יהיה, ויצרו כאב-ראש מיותר, שניתן בהחלט למנוע אותו על-ידי ניהול שיחות ישירות עם שני הארגונים, מבלי לקפח אחד מהם.
השקט ביישובי הרצועה לא ישוב על-כנו ללא הידברות עם החמאס. התעלמותה של ישראל ממנו כשותף טבעי להידברות הדדית, תשחק בסופו של דבר לידיו, ובמקום להוציא את הרוח ממפרשיו - יצליח הארגון המוחרם רק לצבור כוח ולעשות לישראל צרות על צרות.
קריאת המפה
העובדות שבשטח אומנם מצביעות על כך שתנועת החמאס מוכנה לעשות כל שניתן כדי למחוק את ישראל מן המפה. ואולם, במבט לאחור, כדאי, בכל זאת, לקרוא את המפה כהלכתה וללמוד ממנה, כי זו הרי הייתה בתחילה גם מדיניותו המוצהרת של אש"ף - גלגולו הקודם של הפתח, בראשותו של
יאסר ערפאת - כל אימת שסירבנו להכיר בקיומו.
בצד ההידברות של ישראל עם מחמוד עבאס, היא צריכה עכשיו להידבר גם עם איסמעיל הנייה, מנהיג החמאס, כדי להוציא את הרוח ממפרשיו של הארגון הקיצוני הזה, שאחרי ככלות הכל תאב לקבל את חלקו בעוגה הפלשתינית. מבחינתה של ישראל, כרוך הדבר בריכוך עמדותיו הקיצוניות של החמאס ובנכונותו להתיישר בהתאם - בדיוק כפי שעשה זאת ערפאת.
