ארץ ישראל כולה שייכת ליהודים. לפחות בעשרה מקומות בקוראן נאמר שהארץ הוענקה לבני ישראל. הציטוט הראשון בספר: "הורשנו לעם שחשב עצמו חלש את הארץ אשר בירכנו אותה, את מזרחה ואת מערבה, ויבוא כתומו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל, זאת עקב האריכם רוחם" (קוראן 137:7).
דוגמה אחרת מופיעה בקוראן (21:5): "אמר משה לבני עמו... היכנסו את הארץ הקדושה אשר כתב אללה לכם, ואל תיסוגו אחור פן תאבדו". אין בקוראן שום אזכור לכך שהארץ ניתנה למוסלמים, לערבים או לערבים המכנים עצמם פלשתינים. על כל זאת ועוד, אפשר ללמוד מהספר "למי שייכת הארץ הזאת?" מאת הפרופסור למזרחנות נסים דנה, ראש המחלקה הרב-תחומית באוניברסיטת אריאל.
הר הבית הוא מקום מקודש ליהודים. מוסלמים רבים הוטעו לחשוב שמוחמד היה בהר הבית ועלה על בעל חיים מופלא יחד עם המלאך גבריאל, ומשם עלו השניים לשמיים, שם קודש מוחמד כנביא האיסלאם.
כדי להוכיח את הקשר עם הר הבית הציגו בפניהם סימנים לכאורה: שערות שנשרו ממוחמד, חתיכה מהגלימה שלו, משקע כף רגלו. האמת היא שאין בכל הקוראן אזכור לסיפור הזה של העלייה השמיימה.
המחשבה המוטעית היא שיש בפרק 17 בקוראן פסוק: 'ישתבח מי שהוביל את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש (כינוי למכה) אל מסגד אל-אקצה'. אלא שמסגד אל-אקצה נקרא על שם הפסוק ולא להפך. כי המסגד נבנה יותר מ 60 שנה אחרי מותו של מוחמד! כשגמרו לבנות את שני המסגדים בהר הבית, ציינו את זה בכיתוב שנמצא שם עד היום על השלמת המלאכה בשנת 691 לספירת הנוצרים. מלומדים ופרשנים מוסלמים כמו אסראר קארי, קבעו שהסימנים הם מעשה זיוף. בספר שנקרא 'הביוגרפיה של הנביא', נשאלת אשתו של מוחמד, עאישה, על הסיפור שהוא עלה השמיימה, והיא משיבה שהוא עלה ברוחו אבל לא בגופו.
כאשר נכבשה ירושלים על-ידי המוסלמים בשנת 638, הגיע הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב, להר הבית. הוא קרא לאדם בשם כעב, שהיה יהודי שהתאסלם. הח'ליף עומר שואל את כעב: איפה כאן המקום המקודש ליהודים? כלומר, הח'ליף יודע שהמקום הוא יהודי. ואז כעב עולה להר ומצביע על ערימת אשפה. עומר מורה לחייליו לנקות את האזור. מי שזרק שם את האשפה הם הנוצרים, שרצו לבזות יהודים. הח'ליף עומר, קורא שוב לכעב ושואל אותו היכן צריך להתרכז לתפילה. כעב מציע להתפלל צפונית למקום.
הח'ליף כועס על כך מכיוון שאם הם יעמדו מצפון לקודש הקודשים ויתפללו לכיוון מכה, כלומר דרומה, בדרך הם יכוונו גם למקום הקדוש ליהודים. ועומר מוסיף עוד משפט, "כי לא צווינו לקדש את המקום". הסיפור הזה, מופיע בספרי ההיסטוריה המוסלמית הקלאסיים, ובו ההוכחה כי לדעת הח'ליף, יד ימינו של מוחמד, הר הבית הוא אתר יהודי.
ירושלים היא עיר קדושה ליהודים. ירושלים אינה נזכרת בקוראן. ראש התנועה האיסלאמית בארץ כתב מאמר ארוך ומביך לו עצמו ולאיסלאם ובו הביא 19 מקומות שבהם כאילו מופיעה ירושלים בקוראן. רק כדי להראות את גודל הזיוף, הנה דוגמה לאזכור שהביא: בפרק 95 פסוק 1 בקוראן נאמר ש'אללה נשבע בתאנים ובזיתים'. וזיתים, הוא טען, זה ירושלים. זהו זיוף פוליטי של הקוראן האמיתי.
הקוראן הוא נגד טרור. אין בו התייחסות ליהודים כמי שמתחבאים מאחורי האבנים, שכביכול האבנים יסגירו אותם למוסלמים כדי שיהרגו אותם. התייחסות זו לא מופיעה בקוראן כי אם בחדית', המסורת שבעל פה. אנשי האיסלאם דנים במידת המהימנות של החדית', והחדית' הזה נחשב כזיוף פוליטי.
הסכסוך בין הסונים לשיעים הוא אבי אבות החטאים. בכל שנה ביום העשורא, מציינים השיעים את הירצחו של חוסיין, הבן של עלי - האימאם הראשון של השיעים. שיעים מכים את עצמם עד זוב דם ביום הזה ומלבים כך את השנאה בינם לבין הסונים. גם ליהודים יש פשע שנאת חינם שהביא לחורבן הממלכה היהודית ובית המקדש. שנאת חינם היא אויב האנושות. היא האויב המשותף של ערבים ויהודים.
כשערבים ילמדו את הקוראן כראוי הם יפסיקו את שנאת החינם בינם לבין עצמם. כשמוסלמים יכירו ויקיימו את האיסלאם האמיתי, יבוא השלום. כך בדיוק, כשהיהודים ילמדו את התנ"ך והתלמוד והשולחן ערוך כראוי ויידעו באמת מהי היהדות הם יפסיקו את שנאת החינם בינם לבין עצמם. רק אז, כשהערבים יעשו שלום פנימי בתוכם והיהודים יעשו שלום פנימי בתוכם - יוכלו לעשות שלום ביניהם.
