זה היה ראיון אוהד, כמעט מתחנף. "בשבתי אצלו", כתב רוזנבלום, "הרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה על ראשי". אבל גם הסגנון נוטף הדבש לא הרגיע את זעמו של בן-גוריון על הפרסום. הוא התקשה לראות את דבריו בעל-פה מנוסחים בכתב על-ידי אחר ורואים אור ללא הסכמתו. עוד יותר רתחה רעייתו פולה, שהאשימה את רוזנבלום ש"ביקש לעשות קריירה" מהשיחה עם ראש ה
ממשלה. חודשים אחדים אחר-כך שיגר העורך מכתב הסבר לבן-גוריון, שבו ציין כי נסע לטבריה לא כדי לכתוב על הפגישה.
"אך כשהשמעת באוזני מה שהשמעת - ללא כל 'אקטיביות' עיתונאית מצדי! - אמרתי בלבי: דבריך הינם כה חשובים, כה מלאי משמעות היסטורית ולאומית (ואגב, כה קרובים להגיגי לבי), שאולי יהא זה מן התועלת הלאומית לפרסמם בייחוד שלא ביקשתני שלא לעשות ככה (כפי שעשו תמיד כל אלה ששוחחו איתי ורצו באי-פרסום דבריהם). אכן, היה לי הרושם, הנכון או לאו, שגם אתה חושב ככה, ועשיתי מה שעשיתי", כתב ד"ר רוזנבלום. "בכל אופן, לבי ומצפוני נקיים בעומדי לפניך ואהיה מאושר בהיוודע לי כי לא שרף גשרי לאדם שאותו אני מעריץ באמת".
כך אירע גם כשפנה אל בן-גוריון ב-1954 פנחס פלאי בבקשה לקיים שיחה לרגל הוצאת הגיליון הראשון של השבועון הדתי "פנים אל פנים". בן-גוריון כבר ישב באותם ימים בשדה-בוקר לאחר שהפקיד את ראשות הממשלה בידי משה שרת. "בדרך כלל איני נותן 'ראיונות', ואני מבין שאין ברצונך לבוא הנה לשם ראיון אלא לשם שיחה [...] אשמח לשוחח איתך", כתב לפלאי. כשהגיע האורח כתב בן-גוריון ביומנו: "סירבתי לתת ראיון מדיני, אבל הסברתי לו מה הן הבעיות המרכזיות של ישראל והעם העברי". בן-גוריון הופתע, לדבריו, לראות את הסבריו מתפרסמים בשבועון בציטוטים ישירים, והכחיש בתוקף מעל דפי "דבר" כמה מהדברים שיוחסו לו. את פלאי האשים שפירסם "דברי לעז אוויליים". פלאי התגונן והשיב: "פירסמנו מתוך הכרה כי ניתנו הדברים לפרסום".
הערוצים החלופיים שהועדפו על-ידי בן-גוריון, כפי שציין בתשובותיו לפונים, היו נאומים ושידורי רדיו - ובעיקר מאמרים. ראש הממשלה העדיף לנסח את מסריו בכתב ידו ולשגרם למערכת, בדרך כלל ליומון ההסתדרות "דבר". כך היה יכול לשלוט במסרים. כך היה יכול לבחור בעצמו את נושאי המאמרים, את עיתוי פרסומם, את לשונם, ואף את הכותרות שיוענקו להם. במאה ה-21 יכול נתניהו להזעיק צלם וידאו של לשכת העיתונות הממשלתית כדי שיקליט מפיו תגובה, לצייץ בטוויטר, להעלות סטטוס ברשתות החברתיות.
בן-גוריון ונתניהו אינם המנהיגים היחידים שדבקו באסטרטגיה המבקשת לצמצם את פער התיווך ולחפש ערוצים ישירים לציבור. כמה מנשיאי ארצות-הברית במאה הקודמת הפכו זאת לנוהל קבוע. פרנקלין דלאנו רוזבלט ניצל את "השיחות ליד אח" - שידורי רדיו שבהם פנה בלשון דיבור אישית אל אזרחי ארצות-הברית - כדי להפיץ את מדיניותו מעל לראשי הכתבים והעורכים. הייתה זו דרכו לעקוף את העיתונות, שהתייחסה בעוינות למדיניות ה"ניו-דיל" שלו בימי המשבר הכלכלי הגדול.
נשיא אחר, דווייט אייזנהאואר, לא חדל להתלונן על "כמות בלתי רגילה של עיוותים ושגיאות חמורות" שמצא בדיווחי התקשורת. יועץ התקשורת שלו הציע לאפשר לראשונה שידור ברדיו ובטלוויזיה של דברי הנשיא במסיבות העיתונאים שלו, שעד אז נאסר להקליטן או לצלמן. פתיחת הדלתות למקליטים ולצלמי טלוויזיה הצטיירה בקרב אנשי התקשורת האלקטרונית כניצחון חשוב, אבל בבית-הלבן חגגו: הכתבים אומנם שאלו שאלות, אבל המלה האחרונה נשמרה לנשיא. בדרך זו הגיע אייזנהאואר לראשונה היישר לעיני אזרחי אמריקה, עם מעורבות מינימלית של העיתונאים.
יחסו החשדני של בן-גוריון לראיונות ולמראיינים שיקף גם תפיסה שרווחה בסוף המאה ה-19 באירופה: פוליטיקאי או נושא משרה בכירה המבקש לומר את דברו לציבור אמור לעשות זאת בנאום או בכתיבת מאמר. הראיון הצטייר כ"שיטה וולגרית", שבה האדם מעביר את רעיונותיו ודעותיו לציבור בתיווכו של מדיום בדמות העיתונאי המראיין. ב-1886 התייחס ה"פול-מול גאזט" הבריטי בביקורתיות למוסד ה"ראיון האמריקני", כעיתונות בלתי ראויה, הפוגעת במראיין, במרואיין וגם בקוראים.
"חרם הראיונות" המתמשך שהטיל בן-גוריון על העיתונות היה חלקי בלבד. הוא נגע רק לעיתונאים ישראלים. בזירת התקשורת הבינלאומית, שבה לא היה יכול לקבוע את הכללים, אך נזקק לה לצרכים מדיניים, שיתף פעולה עם כתבים זרים והעניק להם ראיונות. כבר אז היו מקרים שבהם הושמעה הצהרת מדינית חשובה באוזני כתב ה"ניו-יורק טיימס", ולאחר פרסומה בארצות-הברית, היא צוטטה מה
עיתון האמריקני בכותרות העיתונים הישראלים.