הערבים למדו לסחוט את ה"יאהוד" באמצעות התנהגות של "מטורפים" - מופעי השתוללות חסרת פרופורציה לנושא שמשמשת דרך סחיטה מוצלחת לעיתים קרובות. השיטה עובדת בכמה רמות של התייחסות: התלהמות מילולית, לרוב הרמת קול עד כדי צעקות "פראיות" שמטרתן להרתיע או לדרבן את השומעים; מבטים מזרי-אימה ומאיימים, המשדרים "תעצרו אותי"; זרית אבנים וחפצים שפרושם "אני כועס ועל סף השתוללות, הזהרו"; יציאה ספונטאנית-מאורגנת לרשות הרבים, והפרעת הסדר הציבורי בדרכים שונות ועוד.
הדברים מגיעים עד כדי הפגנות ספונטניות-מאורגנות שכל כולן מיועדות להפעלת לחץ, להרתיע, ולאיים בכדי להשיג מה שבדרך אחרת אינו מוצדק או אינו אפשרי. "הטירוף המאורגן" פועל גם ברמת הפרט וגם ברמת הקבוצה או ביחסים הבין לאומיים; משמשים בשיטה פשוט מפני שהיא עובדת.
ישראל עוצרת אניית נשק - הערבים מגיבים בירי עשרות טילים על הישובים האזרחיים בדרום. על-פי דרך התנהגותם מדובר באותה מטבע. ואף-על-פי שהם יודעים שאין זה כך, הם מנסים, וכאשר זה מצליח או נדמה להם שזה מצליח, כשישראל באיוולתה יורה לעבר שטחים ריקים או בניינים נטושים, חזקה עליהם שבפעם הבאה תהיה תגובתם מוסלמת עוד יותר.
הנושא עצמו
ישראל מבקרת את הסרבנות של אבו-מאזן, או את התנהלותו בנושא ההסתה (או כמעט כל נושא שבו ברור שהפלשתינים מפירים הבנות והסכמות) - כל "הטיבים" בכנסת מתפרעים, משתוללים, משבשים את סדר הדיונים, צועקים, עורכים הפגנות זלזול מכוונות, מנבלים את פיהם ומנסים לטשטש באמצעות השתוללות את תוכן הדברים.
לעולם אין הם נדרשים לנושא עצמו, משום שמדיניות התגובה באמצעות טירוף ספונטני-מאורגן, אוסרת התייחסות עניינית משום שאין היא יוצאת נשכרת ממנה.
ישראל מדברת על תפילת יהודים בהר-הבית - הערבים מאיימים במלחמת דת, מתפרעים ברחבת הר-הבית, עוקרים מרצפות וזורקים אבנים ומשבשים את סדרי החיים במקום. ואת ההשתוללות הזו הם מנצלים א"כ להפרת כל כללי ההתנהגות הנגזרים מהעובדה שהמקום הוא מקום קדוש לשלוש הדתות המונותאיסטיות והאפשרות לקיים בו חיים סדורים תלויה בהתחשבות הדדית ובהסדרים שנשמרים בקפידה.
וכאשר ישראל אינה מקפידה כריבון, לקיים את הסדר ואת החוק מחשש שהשתוללות תגבר, היא אכן גוברת, ורמת ההפקרות עולה יחד איתה. ואז כבר מתירים לעצמם הווקף וכל מי שמרגיש שחסות ההשתוללות מגינה עליו, לערוך חפירות ארכאולוגיות בלתי מורשות, לשפץ מבנים ותוך כדי כך להרוס שכיות חמדה ארכאולוגיות וארכיטקטוניות באין מפריע, ולהפוך את הדומיננטיות שמקנה להם מדיניות הטירוף הספונטני המאורגן למציאות פוליטית חדשה.
הצגות תכלית
ישראל פוגעת במחבלים שיורים על אזרחים - הערבים עורכים הצגות לתכלית של הלוויות המוניות מצולמות היטב, השתוללות המלווים משל לא היו הנפגעים מחבלים - פושעי מלחמה לכל דבר ועניין.
ולאחר שהכינו את דעת הקהל העולמית בדרך זו, והלהיטו את הרוחות במחוזותיהם, הם "נאלצים" להגיב. והתגובה שוב אינה פרופורציונלית - ירי נוסף לעבר ישובים אזרחיים במטרה לגרום נזק ואבידות ולשבש את החיים. באין תגובה הולמת על הירי הנוסף, מתקבעת עוד עליית מדרגה במערכת היחסים האסימטרית ההדדית, ובהדרגה הופכים ישראל החזקה, לישראל החלשה, והטירוף הערבי השיטתי, לנורמת שיפוט והתנהגות מקובלת.
ישראל פוגעת בערבי שתוקף חיילים ושוטרים בגבול עם ירדן - הירדנים מתפרעים ברחובות, בפרלמנט, בתקשורת ובמערכת הדיפלומטית. ניתן לחשוב שזהו העניין החשוב להם ביותר במערכת היחסים עם ישראל; משחק פוקר פוליטי מעולה. וישראל החזקה-חלשה, חוזרת על הבלי העבר. כל הצמרת הישראלית מתנצלת על האירוע, ולאחר שעשה זאת כבר גם ראש הממשלה, זוחל גם הנשיא פרס על גחונו, ומשמיע נאום הכאה על חטא שלא חטאנו - הגלות פשוט נוזלת למנהיגנו מהאוזניים.
אני מודע לכך שיש מי שחושבים שהתנהלות זו מראה רמה עליונה של מדינאות וריאל-פוליטיקה, אבל זהו - שלא! זו התרפסות נטו וחולשה שקשה להבינה ואי-אפשר להצדיקה. ויש ביננו שוטים שמנסים להשוות את המקרה האחרון עם השופט הפלשתיני (שעדיין לא ברור מדוע הרשה לעצמו להשתולל מול חיילי צה"ל), למקרה בו ירה חייל ירדני ב-7 ילדות ישראליות שביקרו במפעל ארם-נהריים, כאשר הוא ניצב מהעבר הירדני של הגבול והן בעבר הישראלי.
נכון, אז עשה חוסיין ג'סטה שאינה מחויבת המציאות ובא לנחם את הורי הילדים שנרצחו, אבל איך ובמה זה דומה למקרה ההשתוללות וניסיון התקיפה האחרון?!
זהו רק מקבץ מקרי מהזמן האחרון, המדגים את השיטה. אבל השיטה פועלת כבר זמן רב, והיא הולכת ומשתכללת, הולכת ומחמירה. אופן המימוש גמיש ומשתנה ממקרה למקרה, ומעיתוי לעיתוי, אבל העיקרון הבסיסי הוא אותו עיקרון:
א. העזה וחוצפה
ב. חוסר אחריות מופגנת ומתריסה
ג. תגובה חסרת פרופורציה ומתלהמת
ד. שילוב המהלכים ב"הסברה" המעצימה את "דימוי הפגיעה", "הזעם ספונטני", "ההשתתפות ההמונית", וכו'
ה. מיצוי המלך ליצירת מאזן הרתעה חדש.
מרכיבי התגובה הישראלית מאידך כוללים:
א. חולשה
ב. הצטדקות
ג. התרפסות
ד. התקפלות
ה. החלשות נוספת
לאחרונה מתחיל השמאל הישראלי להפנים את השיטה הערבית ולהתנהל ברוח נציגי הערבים הישראלים בכנסת. נראה שהבין את יתרונות השיטה, לאחר שהוא בין האדריכלים המובהקים של רפיון התגובה הישראלית. גם הוא מתחיל להשתולל לאחר שמתברר לו פעם אחר פעם שכוחו הפוליטי נמצא בדעיכה ויכולות להכתיב מהלכים במדינת ישראל, גם כשהוא מסתייע בלחצים של גורמי חוץ - נחלשת והולכת.
לאחרונה התחילה הקואליציה הנוכחית - מרכז-ימין - גם לנסות ולשלוט, משום שלכך נבחרה והוקמה, והדבר לצנינים בעיניו. ואז בניצול מבריק לטווח הקצר ומטופש לטווח הארוך, ובהיותו במקרה הפעם הכוח המוביל באופוזיציה, ניצל את ביקורו של ראש ממשלת בריטניה, קמרון, לארגן בכנסת מחזה אבסורד ברוח ההשתוללות של ה"טיבים" שבמפלגות הערביות, ובניצול התסכול של המפלגות החרדיות שהועצם במכוון מעבר לכל פרופורציה סבירה - חרם על דיוני הכנסת...
טוב עשתה הממשלה שלא נבהלה לשם שינוי מהמפגן המטופש ולא עצרה את הדיונים, ההצבעות, הביקור - בקיצור את המשך החיים הסדירים. המקרה האחרון יכול וצריך לשמש נקודת תפנית בהתנהלות ישראל מול ההשתוללות הערבית - זו שמבחוץ, זו שמבית וזו שמנסה לחקות אותה כאן או שם. ברוב המקרים מדוב בטקטיקה שמכוונת להשיג יתרונות כאלה ואחרים, ומהווה חלק ממכלול שלם של שיטות ואמצעים המופעלים נגד ישראל על-ידי אויביה ושוטיה. חייבים לנטרל את השיטה ע"י שימוש בה בכיוון ההפוך וע"י דילול מסיבי של עוצמתה ויעילותה, במילים אחרות - דחייה על הסף של ניסיונות הסחטנות הערביים ע"י "דימוי המשוגע" שהם מקנים לעצמם.
ואם נגזר עלינו ללמוד משהו נוסף מהעבר, עוד נשמע בעתיד תלונות ותרעומת רבה על שהימין שוב אימץ את "המצאות" האבסורד של השמאל ונוהג כלפיו באותה דרך, כאשר ימצא הרגע המתאים לכך. כך היה בנושא הסרבנות, כל בנושא ההשתמטות, כך בנושא החרמות, כך יהיה בנושא ההתישבות - קיבוצים אינם שונים מהתנחלויות - וכך יהיה בכל נושא שהשמאל הלא סולידרי עם מדינת ישראל, יראה בו דרך נפסדת, שהשימוש בה מהווה בסופו של דבר תמיד חרב פיפיות.
