ביזויו של "פרס ישראל", העיטור שנחשב בתחילתו לבעל משקל של מכובדות (מעולם לא מעבר לזה!), הגיע לשיא ביזוי חדש עם הענקת פרס ישראל לגברת אחת, בשם עדינה בר-שלום, שכל דרכה אין בה כדי להצדיק מתן פרס כזה בנימוק אבסורדי של "מפעל חיים". נמצאים בארץ עוד אנשים רבים שראויים לאין שיעור ממנה לקבל פרס זה ולא יקבלו אותו מפני שאינם נהנים מקרבת שבט עובדיה לצלחת הלאומית. ואלה הם בעלי תיאבון מיוחד. יתר על-כן, רבים מבין הראויים לציין את מפעל חייהם הם אינם מקורבים אפילו לאישים מהמעלה הראשונה כאריה דרעי שידו בכל קדרה, או לפרופ' גבריאלה שליו שעמדה בראש הוועדה לפרס "מפעל חיים". הפוליטיקה הנמוכה ביותר תמיד הייתה מעורבת גם בחלוקת פרסים. אבל הפעם הגדילה לעשות בדחקה בחברי הוועדה להעניק פרס על-פי קני מידה מושפעים בבירור מנימוקים שאינם ראויים, והגחיכה אותם. חגיגה פולחנית אין בארץ משפחה שעושה חגיגה לכל דורותיה מהפולחן הדתי היהודי, כמו משפחת עובדיה. לא היה סיפור כזה שאיש אחד שמשפחתו מקיפה היום לפחות מאה וחמישים נפשות, וכולם מסודרים עם משכורות מפתות ותנאי חיים מפליגים, כמובן שאת מרביתם נאתר במקצועות "משפחתיים" כגון רבנים, משגיחים, בלנים, בעלי תעשיות כמו "כשרות למהדרין". בקיצור, בכל מאורה בה ניתן למצוא בירכתיה טרף, שם תמצאו מישהו מבני המשפחה, שתפארתה על הקמת ש"ס, המפלגה המושחתת ביותר במזרח התיכון. עדינה בר-שלום זכתה השנה בכבוד כפול, מקרה נדיר בעולמנו. האחד, התכבדה להימנות עם נשים המייצגות אותנו בהדלקת משואות. ואחר-כך, בעת חלוקת "פרס ישראל", יחלקו לה כבוד על "מפעל חיים". ואני מבקש לדעת על איזה מפעל חיים מדובר. דומני שלא אטעה אם אומר כי מה שקרה בימים האחרונים הוא ביזוי ההיסטוריה של "פרס ישראל". אינני רואה בתולדות חייה של התופרת מירושלים ובעלת העסק לבגדי כלות, פרשת חיים המצדיקה את הכבוד הכפול שזכתה בו - הדלקת המשואה ופרס ישראל. הוועדה טרחה לציין שבנוסף למעלות שמניתי בה לעיל, היא גם הייתה חברה בשורה של ועדות ציבוריות כאלה ואחרות. על סמך מה? על סמך איזה הישג נקבעה הגברת החמודה עם הפלפל על ראשה, לאותן ועדות? שוב תימצא התשובה השדופה והיא היותה נצר למשפחה המפוארת. מה שמצאתי אפילו עומד בסתירה למפעל חיים, שכן היא עירבה עצמה במהלכים פוליטיים שנויים במחלוקת עזה. מפעל חייה מצטיין בנכונותה לסגת מרמת הגולן. בנכונותה לחלק את ירושלים (ראו את העמוד המוקדש לה בויקיפדיה). מה לה ולמדינה? אבל לא הייתי נוגע אפילו בקצה נוצתי בנושא הזה אלמלא התרנגולת הזאת הניחה לפנינו בבוקר יום האתמול (ה', 20.3.14) ביצת צחנה כזו שאפשר להיחנק ממנה, והוכיחה כי בעצם מדובר באישה חשוכה שתפישת עולמה שייכת לימי הביניים, ובוודאי לא למדינה מודרנית שבאמת נלחמת על בלימת תופעות חשוכות שכאלה. תפישת עולמה משקפת בדיוק אותו פלג חרדי שהתפלג מהעם העברי. ונשאלת השאלה, מה לגברת הזאת ולמדינת ישראל? חברי הוועדה שהמליצו על הענקת הפרס צריכים ללעוס היום את מסקנותיהם, ולבלוע את שרידי מסמך ההמלצות עד שיפלטו אותו בצד הראוי לנושא הזה באנטומיה של האדם. אינני פונה לוועדה לבטל את המלצותיה. אני רק רוצה להבהיר עמדה שהכלה הזאת איננה חסודה ונאווה כפי שחברי הוועדה הציגו אותה כשהם מודעים לסילוף הקדוש הזה; בתוכה של הגברת בוערת תאוות-כבוד שמאפיינת את בני השבט של עובדיה. עדינה למענה בין ההנמקות של הוועדה, נאמר: בנימוקי ועדת הפרס צוין כי בר-שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, ראויה לפרס "בשל עשייתה פורצת הדרך לגישור על שסעים ופערים חברתיים וקידום ושילוב בין אורח החיים החרדי לפתיחות חברתית ולהשכלה גבוהה". קשקוש בגרוש. בכל פרקי חייה עדינה החביבה עושה למען עדינה. זה בסדר. רבים נוהגים כך, אבל איש מהם לא מקבל טפיחה כזו של המדינה על כתפו. יתרה מזו, השתן עלה לה לראש במהירת כה מסחררת ושמט בבוקר האתמול את המסווה שעל פניה. גישת ההפרדה עשייתה איננה פורצת-דרך ולא הייתה כזו. המפעל שלה איננו מקרב לבבות. זו תעשיית תוארים מתחת לרדאר של הוועדה הממונה על חינוך גבוה. המוסד אותו הקימה לפני שלוש-עשרה שנים, תחילתו נעוצה לאפשר לנשים חרדיות ללמוד מקצוע הנקרא "עובדת סוציאלית". מקצוע אותו מלמדים שנים רבות במוסדות אקדמיים במדינת ישראל, והם פתוחים לפני כל מבקשת להשכיל עצמה בתחום הזה; חרדית כשרה. חרדית פחות כשרה. חרדית לייט, חרד"לית, רפורמיסטית והרשימה מתארכת. אבל עדינה בר-שלום ממשיכה בגישה דתית צרה להפריד בין דתיים לחילוניים טמאים. גישה שיש להרחיקה מפתחנו ולהפסיק הזרמת כספי ציבור למוסד שכזה. סמל לגזענות גם מבחינת עובדת היסוד אי-אפשר להתעלם. מוסדות חינוך דתיים לנשים דתיות כבר קיימים בישראל קרוב לתשעים שנה. אבל הרי אצל בני משפחת עובדיה הכל "ראשוני" ו"מיד". לא כל אדם יכול להקים בן-לילה אקדמיה המעניקה תארים אוניברסיטאיים. השאלה מיהו, ומיהי עדינה אנחנו יודעים. רק לפני שלוש-עשרה שנים הקימה מוסד שהמנהלת הרוחנית שלו היא אשתו של הרב עמאר, כן, אותה אישה שהייתה בעבר מודעת לחטיפת צעיר מאוהב בבתה שנכלא במרתף ביתה. אני גם מפקפק במידת הכשרתה לשמש בתפקיד אקדמי כה-נעלה. אני מבקש לדעת בהזדמנות זאת מי הזרים כספים ולמה למוסד הזה שמסמל גזענות לכל אורכו ורוחבו (מי שיודע שיקום ויספר!). אני גם יודע שהרשות לחלק תואר אקדמי אינו עניין פשוט ולעתים חולפות שנים עד שההיתר מוענק. שלוש-עשרה שנים... זהו לפתע מפעל חיים! גם המינויים של הגברת עדינה לוועדות ציבוריות ראויים לבדיקה. מה הכשיר אותה להתקבל לוועדות כאלה. הישגים אקדמיים כלשהם? מחשבת ישראל? או שמא שוב תוצר של תככים שכל-כך מאפיינים את בני השבט הירושלמי שרוח אלוהים מרחפת עליהם. למה? ככה! כשהתעוררתי לבוקר זה, יום חמישי, י"ח באדר ב' שנת תשע"ד, לא נדהמתי למקרא הדברים שהכלה הרעננה השמיעה לכל עם ישראל ברדיו, ויש שם הצהרה ברורה להמרדה כנגד מדינת ישראל. אבל הצטערתי. מסתבר כי המחמאה הנכבדה שוועדת הפרס המשונה קבעה כי היא "פורצת דרך(!) לגישור על שסעים ופערים חברתיים... וכו' וכו' וכו'" אינה שווה דבר. היא איננה אלא כולה שקר אחד גדול. מישהו רצה שפרס ישראל יוענק לה שלא בזכות. למה? ככה! חשבתי שאולי היא נאבקת נגד הדרת נשים. חשבתי שמא היא תובעת שלא תהיה בישראל רשימה לכנסת שאין בה נשים. חשבתי שהפליגה בניסיונות חברתיים מהפכניים כלשהם. איפה. הייתה ונשארה בת נאמנה לשבט הפרימיטיבי. לא עשתה שום מעשה שיש בו אור אמיתי. הכל רק "כאילו". אתמול בבוקר היא עצמה העידה על עצמה. מרחיבת הקרע מי שקם אתמול בבוקר, יום חמישי, ושמע אותה ממרידה (אכן כך!) את האברכים, עלמי התפנוקים של הישיבות החרדיות, וקראה להם שלא לשרת בצה"ל ולשמוע אך ורק בקולם של הרבנים, כפי שהיא עצמה עושה כל חייה, תוהה לדעת אם יש בה שמץ של הגינות באישה הזאת שלגביה אין כנסת. אין ממשלה. יש רק שלטון רבנים במדינת ישראל! אז למה את רצה, גברתי הנאווה, להתראיין בכלי התקשורת מעל כל גבעה רמה, בגלל הכבוד המזויף שחולק לך? אם את אדם הגון, תתנערי מחנופת הכבוד הזה שאין בה שמץ של כבוד אמיתי. הרי ממילא את בועטת בגסות בכל היקר לכל-כך הרבה אנשים בארץ הזאת. את אפילו אינך מבינה מהו שוויון בין בני אדם בארץ-ישראל. את היא זאת שמרחיבה קרע ובאה מתוך חשיכה תרבותית, עלטה שאין בה ניצוץ אחד של ישראליות הראויה להתחלק בין כולנו. הו, כן, אבל שוב מה עם הכבוד? ואולי יואילו חברי הוועדה להסביר לנו בדיוק על-סמך מה באמת ישבו וטרחו ובחנו את העובדות (איזה?), והעניקו את הכבוד למי שאינו ראוי לו, ועל סמך מה הפליגו בהגדרות מגוחכות של "הישגיה" של אותה גברת. אכן בפורים שכזה תעלולים שכאלה אפשריים. אבל ביום העצמאות הקרוב אפשר להטיל את פרס ישראל לפח האשפה.