אם נמצא איש במדינת ישראל שעשה כל שבכוחו, במחשבה, בלב, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, לזלזל במנהיגי ישראל כעלובי-חיים מוקצים מחמת דמיונם לקוואזימודו, הגיבן מנוטרדם, ולהבאיש ריחם של אלה ולהרבות פירוד בין יהודי הארץ, כפי שלא היה כמותו, היה זה
עובדיה יוסף מירושלים שהתחפש לבאשה קדוש ולא היה אלא בעל פה פעור לשטפי ביזויים; ג'ורה של ממש הייתה בגרונו, כאחרון התגרנים העלובים ביותר שמתבייב בפרהסיה. האיש הזה שנתפש אצל רבים כצדיק, כפרשן גדול של ההלכה, היה אטום לחלוטין למסע העברי המופלא של העם החי בציון למעלה משלושת אלפים שנה. מושגיו ביהדות מנוונת שמכבר איבדה חשיבות, מצומצמים סביב דעה מקוצצת.
לאיש הזה שקשרו לו זרים וכתרים כאילו בלעדיו אין תקומה וקיום ליהדות, לא היה צל של מושג על תרבותו ויצירתו של העם העברי, ולא הבין את רוחות הזמנים בהם חי, וכנראה שאנחנו גם לא הבנו את שפתו, שכן קטנים ובורים אנחנו כולנו, בעיניו ובעיני ממשיכיו מהשבט.
בכל פעם שהייתה לשונו נתקעת בעווית מוזרה היה פיו פולט לשלשת מחשבות מטונפות שכאלה עד להתפלץ מהן ומצחנתן. בעיקר אהב אהבה גדולה לטפח מפלגה פרדנית המפרידה כירדן עצמו בין הנוהים אחריו לבין אלה שקדושתו מעניינת אותם כקליפת השום. אך במקביל להצטיינותו כחטטן בכל מיני לבטים פולחניים מגוחכים והבליים, טיפח שפת ביבים מיוחדת אותה הטיח עם רירו לעבר כל מי שאיננו "מזרחי".
והנה עכשיו מתרוצץ ברשת סרטון כמעט מבעית, בו מופיע הצדיק באיזושהי ברית מילה, זמן-מה לפני שעלה לשמיים, ופותח פיו על מנהיגי המדינה שמבקשים בשם השוויון לגייס אברכי ישיבות ומטיח בהם את מלוא דעתו עליהם, וזו אמירתו הנוקבת בלשון צחצחות: "יקויים בהם הפסוק שפוך עליהם זעמך. וחרון אפיך ישיגם, תרדוף באף ותשמידם, תכלם ותכניעם. שלא ישאר להם לא שורש ולא ענף, שילכו לאבדון ואתה האלוקים תורידם לבאר שחר, שלא יחצו ימיהם".
מעשה אבות סימן לבנות
ואותה מדינה שהוא ארר, חרף וגידף השכם והערב את מנהיגיה וחייליה פעם אחרי פעם, באה כעת לחלוק כבוד לבתו עדינה, שמאחוריה נמשך כשובל "מפעל חיים". והשנה לא הסתפקו בכבוד אחד בלבד, אלא באו מלקקי העכוזים הממלכתיים והכפילו אותו - כי הרי הבת, הממשיכה בדעותיו העקומות של אביה ז"ל, היא פלא במדינה הזאת, שחיים בה לפחות כמה אלפים שבאמת עמדו ועשו וקיימו עשרות שנים, לעתים כמעט מלוא שנותיהם, מעשים נכבדים לאין שיעור ממנה לקירוב לבבות כמפעלי חיים כבירים ואיש מהם אפילו לא הוזכר.
יש גם הטוענים כי המיוחס לה, אותה מדרשה דתית שהצדיקה כביכול מתן פרס ישראל לעלמה, לא היה פרי הגותה, ותרומתה לא הייתה שם בצעדים ראשונים. חוץ מהעובדה העגומה שהיא המשך ישיר להבדיל בין דתיים כשרים לחילוניים טמאים.
אבל לא בזה עסקינן ברגע שפל זה. אלא ביציאתה של אותה גברת, יום לאחר ההודעה על "זכייתה המפוארת" בפרס ישראל, שבצורה בוטה בנוסח מעיק של מעשה אבות סימן לבנות, טרחה להכריז ברשת הרדיו הממלכתית פנייה נרגשת לכל בני הישיבות שלא ית ג י י ס ו לצה"ל. בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים התריעה הבת של האב הקדוש עובדיה, כי עליהם לציית ואך ורק לרבניהם, ולא להנהגת המדינה. חזרה והדגיש כי עליהם ללמוד ממנה כיצד יש לדבוק בתורת אבות ודעת גדול בדורו, שכן כל חייה היא מצייתת לרבנים וראו כמה רחוק הגיעה, כך הדגישה מי שקבעה כי מדינת ישראל היא מדינת הלכה...
אכן, רחוק עדינה תלך מעדנות; תפתח בין מדליקות המשואה ובוודאי תאמר כאחרות "לתפארת מדינת ישראל", אלא אם תשנה דעתה. וביום החג עצמו, יקומו ויעמדו לכבודה כל חבורת המנהיגים שזוכים מבני משפחתה במטח של טילי חירופים וקללות, וימחאו לה כפיים, לזו שקוראת לציית בארץ רק לרבנים.
שנאת אחים מפלצתית
חרפת הכבוד הכפול הזה שהוענק למי שאינה ראויה אף לא מקצת ממנו, תהיה ככתם לא רחיץ על בית המחוקקים ועל ממשלת ישראל גם בגלל הנימוקים השקריים (!) של פרופסור
גבריאלה שלו, ראש הוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל (ועוד כמה סתומים שהעניקו לה זכות בהדלקת משואה). בינתיים, עיון בקריאת נימוקיה האבסורדים של גבריאלה שלו - מעלה תמיהה - ממש ולא להאמין!
זו עדינה שכל מעשיה נועדו לשם עצמה בלבד, שבאה לגדף ולחרף כמסורת משפחתה, וכולם מרכינם ראשיהם לפניה, שכן לא הייתה משפחה כמשפחת יוסף שהרבתה לזרוע שנאת אחים תפלצתית, ותרמה תרומת נבלים לשסעים וקרעים בחברה הנבזזת, ומעשיהם כולם היפוכם מזו שטרחה לנסח פרופסור גבריאלה שלו. מי יודע כיצד פרופסורית זו נפלה גם היא על הראש, והעמידה את כולנו חשופי שת, כגדולי השוטים של מדינת העברית. קשה לעכל כיצד גברת שלו, אישה בעלת רקורד של אדם משכיל, כופפה עצמה עד חרפה שלא תישכח לה.
בין ראשוני הוגי הרעיון של שילוב תורה עם לימודי חולין במטרה לקרב חרדים לכלל ישראל בממשות בארץ-ישראל, היה ההוגה והמחנך פנחס שיפמן בן-סירה (1873 -1945) שמשנתו בנושא ועשייתו מוכרת לכל מי שנותן דעתו ברצינות על משמעות החינוך הלאומי, הדתי והעברי, ונלמדת כמאה שנים. מי שהתחיל בכך באופן מעשי היה מורו הרב הנודע
יצחק יעקב ריינס בישיבתו המתקדמת בעולם, בלידא (1839 - 1935).
יתרה מזו, נמצא מישהו בעולמנו שטוען כי הוא זה שהקים את אותו מוסד בירושלים שכולם מתפארים בו כעת (על מה ולמה?), ומאשים את הבת למשפחת עובדיה יוסף שנישלה אותו מבן טיפוחיו ומאז מתפארת כמו אמו יולדתו. אותו אדם הוא בכל זאת מוכר כמי שעשייתו הקדימה אותה, ושמו ד"ר גבריאל בוטבוט, מומחה בחינוך. המוסד הזה תחת הנחייתה הפרימיטיבית של עדינה בר-שלום, מפריד בין גברים לנשים ומגיע לקיצוניות שאפיינה את יוסף ואין לה קשר ליהדות. מפליא עד כמה עיוורים היו חברי הוועדה הממליצה.
אישה "פתוחה"
ועדיין לא קם מישהו לצעוק את הצעקה הטבעית, שמדובר בטעות גסה ושכולנו ערומים ויש לשלול את הפרס הזה ואת הדלקת המשואה ממי שממרידה את בני הישיבות כולן נגד ציות לחוקי המדינה ונגד גיוס לצה"ל. ולה קוראים האשכנזים המפוחדים אישה "פתוחה", ועל זה מעניקים את הפרסים המכובדים ביותר.
יש עדיין זמן לבחון מחדש את הענקת הכבוד המוזנה והמגונה הזה, ולעצור את המהלך הבזוי הן למען כבוד הפרס וכבוד המשואה. הריח הגזעני-דתי-עדתי העולה מהשערורייה הזו, הוא ריח מחניק עד בחילה שמלווה אותנו כבר שנים רבות מדי מאז התחיל יוסף עובדיה חולה הכבוד לשטות בכולנו.
איך יכולה מדינת ישראל בלי בושה גם לפרוס פרסים לאלה שבאו מתוך עולם המפזר חשיכה בתוכנו ולא אור. עולם שהביא ועדיין מלבן שנאה ללא גבול בין עדות ישראל. האם צריכים אנשים לצאת לרחובות ולזעוק כנגד השקרים האלה בהן אנחנו מוצאים עצמנו שוחים בלי סנפירים? אם נמצאים אנשים אחראים - שירימו קול, שישמיעו מחאה. אסור לשתוק בימים אלה על החנופה החולנית הזאת למתנגדיה הקולניים ביותר של מדינת ישראל כפי שחלמנו עליה.
הדרך המקולקלת שבעזרתה אונסים אותנו וכולאים אותנו בתהום פרימיטיבית של יהדות מזויפת, שמאלצת אותנו להשלים עם שקרים, מובילה אותנו לכליה תרבותית. הפרס הגנוב הזה שהוענק כביכול "בהפתעה" לעדינה בר-שלום, הוא פרס שקרי שמחריף את חוליינו כעם נכה-נפש.
שר החינוך
שי פירון דיבר היום (יום ד' 26.3.2014) על התבהמות החברה בישראל - ואין הערה צודקת מזו. חלק מההתבהמות הזאת יכול להיכנס למערכת החינוך כ"הסיפור המוזר של עדינה יוסף-בר-שלום". זו גם אפיזודה מבהילה של מדינה מתבהמת ונאנסת לעיוותים וסילופים. אני מצפה שהשר לאור הצהרתו האחרונה יבדוק את הפרשה הזאת עד לשורשיה וישחחר אותנו מהחלטה מושחתת.
