ספרו של עוזיאל חזן הוא שיר אשכבה לשכונה שהייתה. לכאורה השכונה עודה קיימת, חלק מהבתים עודם עומדים. אך הספר כמו בא לקונן קינה על רקמת חיים שהייתה בשנותיה הראשונות של השכונה, רקמת חיים שדעכה ואיננה עוד. גיבור הרומן יוסף קרוצ'י מגיע בסופו של הרומאן אל הגן של לורנצו וחש כמו שב אל מקום זר:
"קרוצ'י מבקש רשות להסתובב עוד מעט בגן הפגוע. חוזר ופונה למארחו:" הכל השתנה, השכונה זה לא מה שהיה" (269).
אחר כך הוא נושא עיניו לבית לורנצו ומוסיף: זה לא אותו הגן, זה לא אותו הבית.
מדובר ברומאן שהוא רומן תיעודי היסטורי. הסופר עוזיאל חזן היה שקוע בהכנת חוברת תיעודית על שכונת מחנה ישראל, ולצורך הכנתה אסף עדויות משרידי השכונה. לאחר כתיבת החוברת, כמו נשאב הסופר אל גיבוריו והמשיך לחיות את חייהם. התחושה לאורך הרואן שחזן שבוי באהבה לגיבורי העבר והוא כרוך בחבלי קסם אליהם. חזן בא לתאר עולם שנחרב ברגעי הגסיסה שלו, ובו-זמנית הוא עוקב איך העולם הזה נבנה מחדש עם דמויות אחרות.
סיפורו של הרומן נע בשני צירים: ציר אחד הוא הדמות המרכזית הרומן, דמותו של יוסף קרוצ'י. משפחת קרוצ'י מגיעה בתקופת השלטון העות'מני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לירושלים ומשתכנת בשכונת מחנה ישראל. הציר השני הוא סיפורן של הדמויות שאכלסו את שכונת מחנה ישראל ואת חצרותיה בימי השלטון העות'מני ובימים הרי הגורל של המנדט הבריטי, מלחמת השחרור והקמת המדינה. סיפורי הדמויות נרקמים כולם דרך מבטו של הגיבור הראשי יוסף קרוצ'י והמעבר מסיפור לסיפור הוא מהיר בדומה לרומאן הפיקרסקי, שבו הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה. כאן מדובר בהרפתקה רוחנית של קרוצ'י הרוקם קשרי ידידות וקירבה עם כל תושבי השכונה.
הסיפור נפתח בהבזק לאחור (פלאש בק) של קרוצ'י. הוא נמצא בבית אבות של משען ברחוב גמלא, ושני כתבים של מקומון מובילים אותו לסיור נוסטלגי במחנה ישראל כדי לתעד עבור העיתון את זכרונות נעוריו. לאורך דפי הספר נפרסות כל הדמויות בלשון חרישית ופיוטית, מתוך נימה של התרפקות ושל היאחזות ברגעים יפים וקסומים שהיו ואינם. לאורך הספר יש מחאה חבויה על שאונו הדורסני של ההווה המוחק את העבר, מחאה על אנשים החיים את הרגע ובעת שהם מוחקים את עברם, הם מוחקים אט אט את עצמם.
המוטו של הספר אינו מקרי:
"אבו חנא אומר בהמשך, שיש אנשים בשכונה המוחקים את העבר ומנציחים את ההווה, שיהפוך מחר לעבר, ויימחק שוב בידי הבאים אחריהם" (עמ' 6).
הבית המרכזי היום בשכונה הוא המוזאון של יהדות צפון אפריקה, אך עלינו לזכור שכאן היה בית הכולל של שכונת המערבים מחנה ישראל. כאן בעבר היה מקום מגוריה של משפחת קרוצ'י שמגיעה ממוגדור שבמרוקו:
"הם דואגים לשכן את הקרוצ'ים בדירה גדולה במחנה ישראל. פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות ובתמורה מטילים על אבא קרוצ'י לשמש כגבאי בית הכנסת שם. בית מגוריהם העתיק והמתפורר גוזל מהקרוצ'ים חודשים של עבודות ושיפוצים, אבל הם חשים שהגיעו אל המנוחה והנחלה. במקביל מחפש אבא קרוצ'י מקום להקמת הנגרייה שלו. יציאת המשפחה מבין חומות העיר העתיקה אל שכונה מבודדת המוקפת שדות ומטעים, מהווה שינוי מרענן ומשובב עבור יוסף קרוצ'י הקטן. הוא מוצא בה כר נרחב לפעילותו ולמשחקי דמיונו.
סמטאות השכונה ומבואותיה מזכירים לו את עיירת הדייג שלו. רק הים חסר לו מאוד. תחליף דל לאוקינוס הגדול הוא מוצא בבריכת ממילא הסמוכה שהייתה מתמלאת במי גשמים" ( עמ' 48-49).
לי כמשורר ומדריך סיורים ספרותיים הייתה חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. אני הולך בין דפיו ורואה לנגד עיניי את המקומות עצמם. התלוויתי בעבר לעוזי חזן והוא הראה לי את כל החצרות, לאחר צאת ספרו התיעודי על השכונה "שכונת מחנה ישראל". מרגש מאוד לקרוא את הרומאן וללכת בעקבות דמויות שנשאבו מתוך החיים עצמם, והספר כמו בא להציב להן יד ולומר לנו הקוראים: מפעלם של האנשים האלה היה גדול וחייהם לא היו לריק.
גיבורי הספר מקרינים לאורך הסיפורים הנפרסים ברומן אהבה לבני אדם שאיננו רגילים לה עוד במציאות העכשווית. מדובר בשכונה שבה חיו אלה בצד אלה יהודים, נוצרים ומוסלמים במין הרמוניה שלפעמים נדמה שאינה אפשרית. אנו עדים למפגש אתני- תרבותי- דתי מעורר ערגה בימים אלה, שבהם הטירוף והשנאה האתנית והדתית גואים ועולים. באחד הקטעים הפיוטיים בספר, מנגנים קרוצ'י וחבריו לכבודם של המתים בבית הקברות המוסלמי הסמוך לשכונה:
"קרוצ'י מנגן גם בפני המתים. חבריו צוחקים ממנו. שלא ינוחו על משכבם, שירקדו קצת", מתרץ להם וחיוכו התמידי רוטט תחת שפמו הצ'פליני. הקבוצה מנגנת בהר הזיתים, ובפני המתים המוסלמים בבריכת ממילא... קרוצ'י מושך אותם אחריו, כאותו המחלל מהמלין. הקבוצה מטפסת אחריו במעלה בריכת ממילא. חולפת ליד חורשת עצ האלה, האורן והאקליפטוס" ( עמ' 33).
הספר בעיקרו סב על ציר של דמויות נשים מרתקות. הדמויות החזקות והדומיננטיות הן עפיפי לורנצו וסת אילני דניאל ואליהן מצטרפות דמויות של מאדאם סוכר, סטלה, סוליקה מלול והנזירה אן מרי. סטלה עצמה היא עלמה יפהפיה שעברה חוויות קשות וכואבות ומוצאת מקלט בגג של משפחת קרוצ'י (המקום שבו אנו עומדים היום, כשאנו במוזאון יהדות מרוקו).
"בלילות מופזי ירח באה סטלה אל הגג... מתעללת ביצריהם של משוטטי הלילה החומקים בין סימטאות מחנה ישראל. מפזרת אל הסהר חיוכים של בינה תועה ושל עולמות נפש רחוקים" (עמ' 84).
בספר נרקמים סיפורי אהבה שאינם מגיעים למימוש בין סטלה החושנית ובין היתום מטר העובד במאפיה של סטקלף ובין מלכא והנזירה אן מרי. מול המתח המיני העצור בסיפורים אלו, עומדת דמותה של סוליקה מלול הנואפת עם החכם מכלוף דהן, העושה הכל כדי להשביע את יצריו.
הרומן מתאר את דעיכתה של השכונה שהייתה שוקקת חיים ואהבת אנוש. גם בימי המלחמה ובריחת ערבים מכאן נשארים חלק מתושבי השכונה ושומרים את רכושם של הפליטים, כדי להקל על שיבתם. זו התקופה שמגיעים גם ערבים מכפרים אחרים לשכונה, כמו משפחת סוכר, וגם עולים חדשים מארצות המזרח. הנה תיאור בואה של משפחת סוכר:
"משפחת סוכר נוסעת לאורך רחוב יפו עם הרכב המיטלטל, הנשנק. אוגפים מחסומי צבא, ולא מצליחים להגיע אל יעדם- העיר העתיקה. סוטים לאורך השביל החוצה את בריכת ממילא ומתעכבים סמוך לבית העלמין המוסלמי...פארס נכנס לסימטת זמנהוף הנטושה ותוקע יתד בבית מספר חמש שבנו המוגרבים במאה שעברה. בית גדול המוקף בצמחייה סבוכה ובעטרות קוצים. זה הבית שייעד להם סטאקלף, זמן רב לפני שנס על נפשו ונטש מאחוריו טחנת קמח מושבתת ומאפייה עשנה. פארס מוצא את מפתחות הברזל הכבדים טמונים מתחת לאבן השפה, עטופים בפתק" ( עמ' 186).
סיפור המסגרת של הרומן מחזיר אותנו לקרוצ'י המטייל עם זוג הכתבים מן המקומון. הם מגיעים למוזאון המערבים ופוגשים את אברהם גוזלן, וגם הוא הופך לדמות ברומן. בסופו של הרומן הוזה קרוצ'י שהוא רואה את הרב צוף דב"ש (שהוא הרב דוד בן שמעון, מייסד השכונה) חוזר לשכונה.
"לידו פוסע דוד בן שמעון, מייסד השכונה המכונה צוף דב"ש. זו הדמות שעליה סיפר לו אביו רבות, האיש שאמרו עליו שיש לו אש בעצמות. שהנדוד זה אצלו בדם, ושמשפחתו הרחיקה עד לבוכרה היפה. קרוצ'י מאשר לעצמו שהאיש באמת נודד אם הצליח להגיע מהעולם הבא עד הנה.קרוצ'י רועד במקומו" (עמ' 266).
קרוצ'י הוא האיש שחי את הגעגועים לשכונה שהייתה.
(פורסם בעיתון "הצופה", יוני 2006)
