נהוג בתום לוויה לבקש סליחה מהנפטר - שמא לא נהגנו בו כבוד כראוי.
אני מבקשת עכשיו סליחה מכל הנרצחים על כך שלא מכבדים אתכם היום. נרצחתם, נטבחתם, על לא עוול בכפכם, על עצם היותכם בני העם והארץ. תינוקות, ילדים, אחים, אחיות, בעלים, נשים, אבות, אימהות, וגם סבים וסבתות נהרגו על קדוש ה'.
השארתם יתומים, אלמנים ואלמנות, הורים, אחים ואחיות שכולים וחברים כואבים. הו, כמה חברים.
אתם נמצאים למעלה, תחת כיסא הכבוד, במחיצתו של הרוג המלכות רבי עקיבא. אני גאה להיות אם של הרוג מלכות. בני, אי-אפשר לעמוד במחיצתך. אתה שליח של עם ישראל. של כל הדורות.
ויחד עם זה, מה לא הייתי עושה שאתה תחזור. שלא נישאר ככה, בלעדיך. ואבא. אבא ואני כ"כ מתגעגעים אליך שאי-אפשר לתאר את הכאב מהחלל שנוצר. הייתי שמחה בך בחייך, ואני גאה בך במותך.
אבל עכשיו אני באה לבקש ממך מחילה. לא נוהגים בך בכבוד. אני מבקשת סליחה מכל הרוגי מלכות, מכל הדורות.
הדם שלכם הוא נהר סוער סביב כיסא הכבוד. אבל עכשיו משחררים את רוצחיכם. עכשיו משחררים אותם שירצחו שוב. שוב יישפך דם קדושים.
אני, רבקה לבנת, עומדת בבושה ומבקשת סליחה.
אבל לא אבקש סליחה בשם כל עם ישראל. לא אבקש סליחה בשם מי שנתן את ידו לעוול הזה. לא אבקש סליחה ממי יכול היה למנוע, או אפילו לעכב. ולא אבקש סליחה בשם מי שעמד בצד ושתק, ולא צעק עד לשמים שזה עוול. ולא אבקש סליחה ממי שאיננו נבדל מן העדה הרעה הזאת, האחראית לשחרור הרוצחים.
לא אבקש סליחה בשמם וגם לא אסלח.
