איך אפשר שלא לנגוע בפצע. הוא חצי יבש ומגרד... נורא. גירדתי מסביב, מנסה להערים עליו, שלא ירגיש, שלא אקלף את הקליפה שהתחילה להתקשות והוא יתחיל "לחיות" מחדש. הוא "מת" להראות את האדום האדום שלו. רק מסביב לקליפה, בצבע בורדו כהה, הותיר הילה אדומה נראית לא נראית. ואני, בציפורן דהויה עושה סיבובים סיבובים מסביב לקליפה ומתענגת... אה, כמה טוב לגרד, מין תענוג שאי-אפשר להסביר. תענוג חולני שכזה. איך שהפצע הזה מזכיר לי את עצמי. גם אני כמוהו, עם קליפה, כמעט קשה, מגרדת סביבו... ומתענגת? אולי הבדידות משחקת כאן תפקיד ראשי. איזה זיכרונות כבר יש לי שאפשר "להתענג" עליהם. טוב, אז מה אם אני רווקה זקנה. היום זה in. נשים אוהבות להיות עצמאיות, שרפו חזיות במצב טוב כדי לקבל מעמד, אז לוותר על זה? והמכות... מי לא מקבלת היום מכות? אפילו פרסמו בעיתון על פרופסור אחד שהרביץ לאשתו, או על קריין שניפח לאשתו את הפרצוף. אז מי אני שאצא דופן?
עזבתי את הפצע הקטן והבטתי ב"פצע הגדול". אישה שמנה ומכוערת ניבטה אליי מהראי. שיערה קצוץ ששיבה זרקה בו ושאריות צבע בלונד נותרו עוד בקצוות. השדיים הגדולים בלטו מתחת לגופיה הגברית שלבשה, והטוסיק, עדיין מורם ויפה כבעבר, שמן הרבה יותר, אבל נוח, רחב, מזכיר מושבים אחוריים של קאדילק. שנים אני מחפשת את המותניים שלי. חיפשתי בכל מקום בבית ולא מצאתי, גם כשניקיתי יסודי את הדירה לפסח. צררתי אותן ביחד עם הנעורים שלי. אני בטוחה שהמותניים הצרים שלי מוחבאים במגירה נעלמה. אפילו קשרתי אותם בסרט קטיפה ורוד, שיהיה לי קל לזהות... נעלמו! ועכשיו, האישה השמנה הזאת הניבטת אליי מן הראי, חושבת שזו אני. הצחיקה אותי. והרי אני שונה לגמרי. אני אישה רזה, צעירה, חטובה ויפה. השיער שלי בלונדיני, ארוך ונופל ברכּוּת במורד הגב, רך למגע... הוא תמיד אהב לחפון את שערי בידיו. "אַת נראית כמו מלכת שבא הבלונדינית", אמר. מת על תימניות ויצאה לו, בלי כוונה, אחת פולניה. "רק חסרה לך שמלה לבנה וארוכה, כדי שתיראי ממש מלכה... מלכת שבא", הוסיף.
מעניין שרק בעינֵי אימי המנוחה הייתי יפה, ובעיניו. בת יחידה להורים "בוגרי שואה" ששתקו... תמיד שתקו, גם כשמתו, שתקו. נשארתי לבד עם דירה גדולה, שלושה חדרים ומזווה, מלא אוכל. איזה ידיים עדינות היו לו, רכות... לעיתים, כשהיה מתעורר שטוף זיעה בלילה וצועק, הפכו הידיים שלו להיות קשות וכואבות. החתול היה מזנק ביללה מהמיטה ונעלם. הייתי מתעוררת בבעתה ומגנה בשתי ידיי על ראשי... התכוננתי. היה מכה אותי וצועק: "הרגתם את כולם, את כולם הרגתם". הייתי תופסת את ידיו ואומרת לו בקול רך: "דַי, די, תפסיק להכות, אתה מכאיב לי. זו אני, זו רק אני. הם אינם, הרגו את כל הגרמנים, אתה שומע? את כולם!". ואז היה נעצר ומביט בי בחרדה. "הו, סליחה, סליחה... מה אַת עושה פה?... חלמתי חלום נורא, הם לקחו את אחותי ו...". כל גופו רעד.
"זה בסדר, תירגע", אמרתי, "עכשיו אביא לך כוס מים קרים", וכבר נחפזתי להביא לו, מתעלמת מהכאבים שהותירו בי מכותיו. כשהייתי חוזרת, ראיתיו שוכב, עיניו עצומות, שערו סתור ופניו מעוותות בכאב. נראה כמו תינוק חסר אונים. ואז הייתי אוספת אותו אל בין זרועותיי ושרה... הייתי כואבת ומתרצה, מתרצה וכואבת. אחר כך היה נרגע, קמטֵי פניו נתגהצו והידיים היו חוזרות להיות נעימות למגע.
אריה בסוגר
היו לו עיניים רכות, כחולות, ומילים מתוקות שהיה לוחש לי על האוזן בזמן שהיינו... ואז, משהו רך אצלו נהיה קשה, פולש לתוכי בתוקפנות-מה, יוצא וחוזר להיות רך ורטוב... די נהניתי, אם כי לא תמיד הייתי מוכנה, אבל בסך הכול זה היה נעים. החיבוק שבא לאחר מכן, פיצה אותי על הכול.
מעניין מה הוא עושה עכשיו שם למעלה? בטח משחק שחמט. תמיד אהב לעשן מקטרת ולשחק שחמט... עם עצמו. כבר ידעתי מראש מה להכין לו, וללא אומר הנחתי את המגש על הכסא שעמד בסמוך לשולחן הקטן. על המגש עמדה כוסית יין אדום-יבש, שוקולד חלב ואגוזים קלופים, שהשריתי יום לפני במים.
ישבתי מולו בשקט והבטתי בו בהערצה. תחילה, היה מתרכז ולוגם מעט יין, ממיס טבלת שוקולד בפיו ותופס פוזה של "
האדם החושב". אחר כך היה קופץ מכיסאו לכסא שממול, של "היריב". כך עשה במשך שעה ארוכה. אם היה "מפסיד", היה מסמיק, ואני הייתי קמה בשקט וחומקת מהסלון לחדר הקטן ונועלת את הדלת. מה שבטוח בטוח. הייתי שומעת איך הוא פוסע הלוך ושוב, כמו אריה בסוגרו, ומדבר אל עצמו בלחש, בעצבים.
ואם היה "מנצח", היה מתלהב כמו ילד. עיניו הכחולות היו מעלות גיצים של שמחה ואז היה מחבק אותי חיבוק גדול וגורר אותי למיטה. כן, הוא היה גם ה"ילד" שלי. נתתי לו לינוק מהשדיים הגדולים. "איזה שדיים יפים יש לך. נכון שאני התינוק שלך?", היה מביט בי במבט מתחנן... "נכון, נכון שאַת האימא שלי?" "כן, חמודי, אתה התינוק שלי ורק שלי". "ואיפה אבא שלי, איפה כולם?". אבא שלך וכולם עפו עם האפר דרך הארובה לשמים הכחולים". "אַת גם האחות שלי, נכון?". "כן, אני גם האחות שלך", אמרתי וליטפתי את ראשו. היה לו שיער חום, שופע. הוא אהב לגדל אותו מעט, נראה שובב, אבל רק נראה. הבטתי בריסים הארוכים והבהירים שעיטרו את עיניו. עפעפי עיניו האדימו והוא חפן את ראשו בחיקי. השמתי עצמי כלא רואה את דמעותיו. "נכון שאת האימא שלי?", חזר ושאל בקול רועד. "כן, אני אימא שלך ואני אשמור עליך מכל רע", אמרתי בלחש. הוא משך באפו והצטנף, גופו קיבל צורה עוברית ואני כיסיתי אותו בשמיכה.
חיה שעירה ואנוכית
כך שכב גם שם, בבית החולים, אחרי שגילו אצלו את המחלה. כמו עובר שכב, כמו רצה להמשיך ולהיות עוד קצת ברחם החמה והמגוננת של אימא. לא רצה לבקוע לאוויר העולם. מה יצא לו מזה? מה כבר יש שם, בעולם, שכדאי לצאת? האוויר מורעל, האנשים רעים, ולאהבה... יש ריח של גומי.
חיכיתי שהאחות תעזוב את החדר. ליטפתי את ראשו הקירח. רק עתה הבחנתי בקצוות שיער לבנות שנותרו בודדות בצדי ראשו. הבטתי בעיניו. הן היו כמו שתי בריכות של שממה ושיממון. ריקות מתוכן. נשאר רק הצבע - כחול, אבל עכור. השלים עם קצו הקרב. ברגעי התבהרות הביט בי ואמר: "בואי נתחתן. הפעם אני מבטיח, ואקיים! וגם יהיה לנו ילד, כמו שרצית תמיד. רגע, ומה עם החתול?", אמר נחרד וניסה לקום מהמיטה ללא הצלחה. "מה עם החתול?", שאלתי. "מי יטפל בו כשאקבל כנפיים?", שאל. "אל תדאג, אני אטפל בו". "הוא רגיל לבית.. לפינה שלו... כבר ארבע עשרה שנים אנחנו ביחד. הוא יותר זקן ממני", הרהר בקול. "זה יהיה בסדר, תירגע", אמרתי. "מה אתה עושה כל כך הרבה רעש, הוא בסך הכול חתול". "הו, מה אַת מבינה", אמר נסער והרים את קולו. "בסך הכול חתול את אומרת? הוא כמו ילד...".
"לא, הוא לא כמו ילד. הוא חתול. חיה שעירה ואנוכית, הוא לא ילד", אמרתי בכעס ובקורטוב של רשעות.
"וילדים, לא נעשים אנוכיים?", אמר והרים את אגרופו המצומק, "הם לא דואגים לעצמם וזורקים לרחוב את ההורים הזקנים שלהם?".
"אה, עכשיו יצא המרצע מהשק. תגיד שלא רצית להתחתן אתי, כדי לא להביא לעולם ילדים שיהפכו ברבות הימים לאנוכיים. נו, תודה שאני צודקת".
קדיש
"לא נכון, זה לא רק זה. אני במקרה נשארתי בחיים, במקרה. למה לתת להם עוד שומן לייצור הסבונים שלהם, למה?".
"תפסיק עם זה, תפסיק כבר לחיות עם השואה שלך. מספיק היה לי עם ההורים שלי כל החיים. בסדר", התרציתי, " תבריא, נתחתן ויהיה לנו ילד. עכשיו אתה מרוצה?".
"ומה עם החתול?", שאל בשקט. "עוד פעם החתול. נו, אמרתי לך כבר שאני אטפל בו". "אבל את שונאת אותו. כל החיים אמרת שאני אוהב אותו יותר ממך. שעליך אני מרים יד ואותו אני רק מלטף...". "יהיה בסדר", אמרתי, "תחלים מהר והילד שיהיה לנו יאהב לטפל בחתול, כמוך". הוא חייך ביגיעה. "בסדר, אם את אומרת. ואז תאהבי אותו?". "את מי, את הילד שלנו?, בטח שאני אוהב אותו", עניתי. "לא, לא את הילד, את החתול, אמר בחוסר סבלנות. "כן, כן, כולנו נאהב את החתול שלך. ועכשיו תישן קצת, תנוח", אמרתי וליטפתי את ידו הגרומה.
ההלוויה הייתה דלת-משתתפים. מלבדי באו עוד חמישה אנשים. שניים מהעבודה שלו, עוד אישה מבוגרת, רזה וחמורת סבר וגבר עם נער צעיר שאחז בזרועו בחוזקה, כאילו חשש לאבדו. לא הכרתי אף אחד מהנוכחים. הרב הפטיר מספר מילים בשבח הנפטר שלא הכיר. אחר כך הביט לעבר הגברים ושאל: "מישהו מכם הוא בן משפחה שלו?, אתם יודעים, צריכים לומר "קדיש"".
אף אחד לא זע ממקומו, מלבד אחד החברים מהעבודה שהניד גופו מרגל לרגל באי נוחות גלויה ואמר: "כבוד הרב, אם אתה רוצה, אני יכול לומר "קדיש". אבי נפטר לפני שלושה חודשים ואני...". "זה בסדר, זה בסדר, קטע אותו הרב והביט חפוזות בשעונו. אצה לו הדרך, ומהעסק הזה, לא נראה לו שתהיה לו פרנסה.
מסריחה
הוי, שוב גלש החלב. לעזאזל. אני תמיד שוכחת את עצמי. עוד פעם כל הגז התלכלך. כמה שאני שונאת לנקות את הגז אחרי שהחלב גולש. המטלית מסריחה שבועיים אחרי... וכל פעם שמדליקים את הגז, ניתלה באוויר ריח של חלב שרוף. אוף. בכלל חלב זה דבר "מסוכן". אני זוכרת, שפעם התנקמתי בו, אחרי שלא שילם לי דמי שכירות שלושה חודשים. מה עשיתי, מילאתי חלב בבקבוק קטן מפלסטיק של מים מינרלים ושפכתי אותו מתחת לשטיח הגומי של המכונית שלו. כמה שהוא אהב את המכונית הישנה הזאת... פולקסוואגן חיפושית, מודל 74. הוא הכיר בה כל חלק, ניקה והבריק אותה בכל יום שישי והיה נוהג לומר: "המכונית הזאת היא כמו כלב, נאמנה וטובה". הייתי מקניטה אותו ואומרת: "נו, עכשיו יש לך גם חתול וגם כלב".
איזו שמחה הייתה לי בגלל החלב הזה. במשך שבועות הרכב הסריח כמו אלף פגרים. זה היה סיוט ממש. הוא לא ידע מאיפה הגיע הריח הנורא הזה למכונית ומה עושים כדי להיפטר ממנו. "אני בסוף אשרוף את האוטו הזה", צעק בייאוש. "מה, תשרוף את הכלב? צער בעלי חיים", אמרתי בציניות. "לכי לכל הרוחות", הפטיר בכעס. אח, זה היה קטע... משהו משהו.
מילאתי את הקערה של החתול בחלב. הקערה השנייה שהכילה food cat s נותרה מלאה. קיטי, בוא לאכול, צעקתי לחלל הדירה. מה קרה לחתול המסטול הזה, לא אכל כלום היום. נמאס לי מהמצבי רוח שלו.
אף אחד לא בא לדרוש את חפציו. נזכרתי שאף אחד גם לא בא לבקר אותו מאז שבא לכאן. חיכיתי חודש, חודשיים... לבסוף נתתי את הנעלים ואת רב הבגדים שלו לעוזרת. שתי חולצות השארתי ותליתי בארון שלי. הוצאתי אותן מהכביסה. ריח הזיעה שלו עוד נותן בהן. ריח כזה... עדין, נקי. היה מתרחץ פעמיים ביום, מבזבז המון מים. אמרתי לו לא פעם: "אין מים בכינרת ואתה מתרחץ פעמיים ביום?, מה, אתה פועל שחור, או מה?". לי היה מספיק להתרחץ פעמיים בשבוע. היה קורא לי "מסריחה".
בפעם האחרונה
מה אעשה עם מאות הספרים שלו - ספרים על השואה. הוא רכש כל ספר שיצא לאור, בכל שפה שהיא, שדיבר על השואה. היה נוהג להסיר מהם את האבק פעם בשבוע וקורא במיטה עד השעות הקטנות של הלילה. ידע המון שפות. שנינו נרדמנו לידו, החתול ואני, והוא עדיין קרא. מה אעשה עם כל הצער הזה, חשבתי בלבי והבטתי בספרים האילמים. בגללם שכר שני חדרים, מתוך השלושה שהיו בדירתי. גם במזווה השתמש והפך אותו לחדר עבודה. שם היה כורך ומדביק מחדש את הספרים שהיה קונה מ"יד שנייה". הספרים והחתול היו כל עולמו.
הם ניצבו שותקים בספריה, מסודרים לפי נושאים, כמו תצוגה חיה - והביטו בי. "השואה רוחשת מתחת לרגליים שלנו ואנו משחקים ב"נדמה לי", היה נוהג לומר. פחדתי מהחתול. הוא זקן, עוד מעט ויתפגר, ואם אחלק את הספרים או אתרום אותם למוסד כל שהוא, הוא יספר לו, ואז שניהם יטרידו אותי בחלומות, בלילה...
כל יום אני דוחה את התליה. כל יום אני אומרת לעצמי, מחר אתלה את השלט: "חדר להשכיר". מה קורה עם החתול הזה היום, מה, הוא לא רעב? קיטי, קיטי... הנה, מניאק זקן, יש לך פה חלב ואוכל שאתה אוהב. קיטי קיטי. איפה הכלב הזה... קיטי קיטי, נו, איפה אתה? משחק במחבואים, אה? קר... קר... מתחמם... מתחמם... נו, אין לי כוח להתכופף ולחפש אותך מתחת למיטה. הבטן מפריעה. פעם, חיפשתי חרוז שנפל לי לרצפה. ישבתי על השטיח כדי להיטיב לראות, ולא יכולתי לקום בחזרה על הרגליים. מזל שהיה לי כסא בסמוך, נשענתי עליו וקמתי... בקושי.
קיטי... קיטי... מה זה? נרדמת באיזשהו חור? קום כבר פרזיט זקן, שמתי לך חלב טרי. הבטחתי לו שלא אציק לך, שאדאג לך... הו, הנה אתה. ידעתי שאמצא אותך פה, מתחת לשמיכה שלו. אתה מתגעגע אליו, נכון? גם אני מתגעגעת ל"ילד" שלי. הוא חסר לשנינו. בודד לנו כאן בלעדיו. מה, אתה מרשה לי ללטף אותך? אף פעם לא הרשית לי, רק לו היית מרשה ללטף... קיטי, קיטי, אתה ישן? קום קיטי, למה אתה לא זז? קום חתול, אל תשאיר אותי לבד. גם איתי היית ארבע עשרה שנים. עכשיו נשארנו רק שנינו בבית עם כל הספרים של השואה. קיטי, קום בבקשה. לא איכפת לי שתשתין באמצע הסלון, אני לא אקלל אותך, מבטיחה. הו קיטי, גם אתה קיבלת כנפיים? מסכן, מחר אקבור אותך בחצר. הלילה תישאר לישון אתי במיטה שלו. נישן שלושתנו ביחד בפעם האחרונה.
הבטתי בפצע. הוא הביט בי במבט מתריס. הושטתי ציפורן דהויה והתחלתי לגרד אותו במעגלים. עונג משונה הציף את כולי. אה, כמה טוב לגרד... תענוג אמיתי. אצלי, פצעים אף פעם לא מגלידים.
