בטהרן ובוושינגטון החלו להכין וליישם את הטקטיקה למשא-ומתן על ההסכם הסופי בסוגיית הגרעין האירני ובחרו באסטרטגיות שונות כדי לשפר את מתווה ההסכם ולשווק אותו כהישג אסטרטגי. מהלכים אלו מחייבים היערכות ישראלית חדשה ושיפור התאום הישראלי-אמריקני כתנאי להשגת הסכם שישראל יכולה לחיות עמו.
מתווה של הסכם כזה חייב לכלול: פירוק של רוב הצנטריפוגות והשארת מספר מוגבל של צנטריפוגות לא מתקדמות; הגבלת מאגר החומר המועשר באירן לרמה נמוכה ולכמות מוגבלת (פחות מזו המספיקה לפצצה אחת); פירוק אתר ההעשרה החצוב בהר ליד קום, המרת הכור באראק, כך שלא יוכל לשמש למטרות צבאיות; מענה לשאלות הפתוחות לגבי הממדים הצבאיים בתוכנית הגרעין האירנית וכניסת פקחים לאתר בפארצ'ין; קביעה כי ההסכם יאושר במועצת הביטחון של האו"ם תחת פרק שבע ויהיה תקף לשנים ארוכות – תקופה אשר תבטיח שינוי אמתי בהתנהלות האסטרטגית האירנית.
בינואר 2014 נכנס לתוקף הסכם הביניים בין אירן והמעצמות בהובלת ארצות הברית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר חצי שנה של משא-ומתן על הסכם סופי. עתה, כאשר מחצית מהתקופה שהוקצתה למשא-ומתן עברה, נדמה כי בטהרן ובוושינגטון החלו להכין וליישם את הטקטיקה למשא-ומתן על ההסכם הסופי ובחרו באסטרטגיות שונות כדי לשפר את מתווה ההסכם ולשווק אותו כהישג אסטרטגי. מהלכים אלו מחייבים היערכות ישראלית חדשה ושיפור התאום הישראלי-אמריקני כתנאי להשגת הסכם שישראל יכולה לחיות עמו.
האסטרטגיה האירנית במשא-ומתן מול המעצמות הינה לשמר ולמקסם את ההישגים של תוכנית הגרעין האירנית ולמזער את הוויתורים. אירן מנסה להצטייר כמי שמוכנה לפשרות מהותיות, כשבמקביל היא משמרת את יכולות הליבה בשני המסלולים שהיא מפתחת לנשק גרעיני: מסלול העשרת אורניום ומסלול ייצור פלוטוניום.
למשל, בשבוע שעבר פורסם, כי אירן נטרלה חצי ממאגר האורניום שהועשר ל-20 אחוז. אולם לא מדובר בוויתור אירני חדש אלא ביישום ההתחייבות האירנית שכלולה במסגרת הסכם הביניים. בתמורה להקלה בסנקציות, טהרן הסכימה לצמצם רק את מאגר האורניום המעושר ל-20%, שאינו מספיק אפילו לפצצה אחת, כדי לשמר את מאגר החומר המועשר לרמה נמוכה (3.5%) המספיק – אם יועשר לדרגה צבאית – לפחות לשש פצצות. אסטרטגיה זו גם מנחה את האירנים במשא-ומתן על הערוץ השני לפצצה גרעינית – ערוץ הפלוטוניום. סגן הנשיא האירני וראש הסוכנות האירנית לאנרגיה אטומית, עלי סאלחי, הצהיר בשבוע שעבר, כי אירן והמעצמות הגיעו להסכמה על השינויים הטכניים שיצמצמו את תפוקתו של הכור באראק – כור שיוכל לייצר פלוטוניום לנשק גרעיני. במקום להסכים לדרישת המעצמות להסב את הכור באראק כך שלא יוכל לייצר חומר בקיע לפצצה, אירן מציעה שינויים טכניים שיצמצמו את יכולת הייצור, אך לא יבטלו אותה. שינויים טכניים כאלה הינם הפיכים במקרה של החלטה אירנית להפר את ההסכם.
המסר שטהרן מקווה להעביר ולהטמיע במערב, הוא, שהיא נכונה לפשרות משמעותיות בנוגע לתוכנית הגרעין שלה ואפשר לפתור את המשבר סביב תוכנית הגרעין הצבאית שלה. על מי שמבקש לשאת ולתת עם אירן "בעיניים פקוחות" להבין את האסטרטגיה האירנית ולא ללכת שבי אחר הרושם שהיא מייצרת.
נראה שהעמדה האמריקנית המתגבשת בנוגע להסכם הסופי תתמקד בדרישה למנגנון פיקוח הדוק וחסר תקדים על תוכנית הגרעין האירנית ובניסיון לשכנע את ההנהגה האירנית, כי כל הפרת הסכם תוביל לענישה קשה. שתי דרישות אלו עולות גם בנייר שפרסם רוברט איינהורן, שהיה אחראי על המשא-ומתן בקדנציה הקודמת של הנשיא אובמה. דרישות אלו הכרחיות כדי למנוע מאירן פיתוח נשק גרעיני בעתיד, אולם, כפי שאיינהורן בעצמו מדגיש – הן אינן מספיקות. מנגנוני הפיקוח הבינלאומיים אינם מושלמים ומועדים תמיד לכישלון. הם כבר נכשלו בעבר לגלות בזמן את המאמצים של עירק, לוב,
קוריאה הצפונית, סוריה ואירן לפתח בחשאי תוכנית גרעין צבאית.
יותר מכך – מנגנונים אלו יכולים לחדול מלהתקיים אם אירן תחליט על כך חד-צדדית – כמו שעשתה קוריאה הצפונית. גם הרתעה אינה חסינה מפני כישלונות. היא תלויה ביכולת האמריקנית לשכנע את אירן שהתגובה על הפרת ההסכם תהיה קשה, ולשמר איום אמין לאורך זמן בתנאים בינלאומיים משתנים. אמינות ההרתעה האמריקנית באזור נפגעה כתוצאה מהמדיניות של הנשיא אובמה מול האתגרים שניצבו לפניו בסוריה, באירן ובאוקראינה.
על כן חשוב שלשני הממדים של ההסכם הסופי יתווסף ממד שלישי – הארכה משמעותית של הזמן שיידרש לאירן לפתח נשק גרעיני, אם תחליט על כך ותגרש את הפקחים או תפרוש מהאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT).
לפי ההערכה האמריקנית, כפי שבאה לביטוי בשימוע של מזכיר המדינה קרי בוועדת החוץ של הסנאט, אירן יכולה לפתח נשק גרעיני בתוך חודשיים. מדובר בשינוי דרמטי בהערכה האמריקנית, לעומת הערכתו של הנשיא אובמה בראיון באוקטובר 2013, לפיו אירן תוכל לייצר פצצה בתוך שנה. הסבר אפשרי לעמדתו של קרי הוא שדבריו התייחסו רק לזמן ההעשרה לרמה צבאית בהנחה שמסלול פיתוח הנשק איננו "צוואר בקבוק" בתהליך.
אך הסבר אפשרי נוסף לתפנית הדרמטית בהערכה האמריקנית יכול להיות הצורך לשווק את העסקה הסופית עם אירן כ"עסקה טובה" גם אם היא לא תכלול דרישה לפירוק של גורמים מרכזיים בתוכנית הגרעין האירנית, שעלולים לשמש לייצור נשק גרעיני. כך, וושינגטון תוכל שוב לטעון שאירן במרחק של שנה מפצצה, אך הפעם היא תטען שההסכם הסופי הרחיק את אירן מחודשים לשנה מהפצצה, בעוד ש"בשטח" אירן לא תידרש לבצע שינויים מהותיים בתוכניתה.
לעומת זאת, העמדה הישראלית הרשמית ממשיכה וקוראת לפירוק מלא של תוכנית הגרעין האירנית, עמדה המגובה בשש החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם אשר קוראות להשעיה מיידית של תהליך ההעשרה באירן (החלטות מספר 1696, 1737, 1747, 1803, 1835 ו- 1929(. עם זאת, נראה שאפילו ארצות הברית כבר גמרה אומר לאפשר לאירנים תוכנית גרעין במגבלות מסוימות. לנכונות זאת יהיו משמעויות קשות על ההתקדמות לסף של מדינות נוספות במזרח התיכון ובראשן סעודיה, מצרים וטורקיה.
להצהרות הפומביות של ישראל תפקיד במניעת סחיפה נוספת בעמדה האמריקנית, אך בערוצי העבודה הדיסקרטיים על ישראל לתאם עם האמריקנים את המתווה של הסכם סופי שישראל תוכל לחיות אתו, גם אם הוא יכלול יכולת אירנית מוגבלת להעשיר אורניום. הפרמטר המוביל הוא ההנחה שאירן תפר את ההסכם, ובמידה שהפרה זאת תתרחש – הזמן הנדרש לאירן לפתח נשק גרעיני. פרק הזמן הזה חייב להימדד במספר שנים ולא במספר חודשים – מסגרת הזמנים אליה התייחסו גם מזכיר המדינה קרי וגם המומחה איינהורן. רק פרק זמן ארוך יאפשר לקהילה הבינלאומית לגלות את ה"פריצה" לנשק, להחליט על פעולה ולבצעה לפני שהאירנים יחזיקו בנשק גרעיני. דבקות בעמדה הישראלית הרשמית גם בערוצי הדיונים הדיסקרטיים עלולה לעקר את היכולת הישראלית להשפיע על המשא-ומתן עם אירן, בו היא אינה נוכחת. חשוב להדגיש, כי את היעד האמור ניתן להשיג באמצעות כמה חלופות המשלבות בין הרכיבים השונים בתוכנית הגרעין האירנית.
עם זאת, מתווה של עסקה שישראל תוכל לחיות עמה חייב לכלול פירוק של רוב הצנטריפוגות והשארת מספר מוגבל של צנטריפוגות לא מתקדמות; הגבלת מאגר החומר המועשר באירן לרמה נמוכה ולכמות מוגבלת (פחות מזו המספיקה לפצצה אחת); פירוק אתר ההעשרה החצוב בהר ליד קום, שנועד להבטיח הגנה וחסינות מפני הפצצה; המרת הכור באראק, כך שלא יוכל לשמש למטרות צבאיות; מענה לשאלות הפתוחות לגבי הממדים הצבאיים בתוכנית הגרעין האירנית וכניסת פקחים לאתר בפארצ'ין, בו, לפי החשד, אירן ביצעה פעולות בעלות אופי צבאי; קביעה כי ההסכם יאושר במועצת הביטחון תחת פרק שבע ויהיה תקף לשנים ארוכות – תקופה אשר תבטיח שינוי אמתי בהתנהלות האסטרטגית האירנית. אירן הציעה לאחרונה להסכים על הגדלת מספר הצנטריפוגות שבידיה ל-20 אלף כדי לייצר 30 טון של דלק לכור בבושהאר. יש לדחות הצעה זו מכיוון שלאירן אין צורך בייצור דלק, שהרי היא מקבלת כמות מספקת מרוסיה ומכיוון שהגדלת מלאי הצנטריפוגות ומלאי החומר המועשר יקרבו אותה לפצצה, ולא ירחיקוה.
ממשלת ישראל חייבת להבטיח שבשלושת חודשי המשא-ומתן הקרובים היא לא תופתע מהמדיניות האמריקנית כלפי אירן, כפי שקרה לפני הסכם ז'נבה בנובמבר 2013. ארצות הברית וישראל צריכות להעריך יחדיו – כבסיס לגיבוש אסטרטגיית המשא-ומתן – את הפרמטרים הבאים: האם מנוף הסנקציות עובד? האם אמינות האיום בתקיפה צבאית עדיין קיימת? והאם באירן מתחולל באמת שינוי? כמו-כן צריכות ארצות הברית וישראל לתאם ביניהן את פעולותיהן במקרה ולא יושג הסכם המאריך את "זמן הסף הגרעיני" של אירן ממספר חודשים למספר שנים. על ישראל לחתור לפעילות מתואמת עם "הבית הלבן" אך גם להכין תוכנית פעולה ישראלית עצמאית.
החשש שההסכם הסופי עם אירן יוביל להכרה במעמדה כמדינת "סף גרעינית" עם יכולת פריצה לפצצה בזמן קצר מאוד מציב את ישראל בעמדה, המחייבת אותה לבצע כעת עידכון משמעותי של מדיניותה ולהפגין גמישות, כדי לשמור על היעד האסטרטגי שלה: למנוע מאירן את היכולת לפתח נשק גרעיני. אך ישראל חייבת להבהיר, כי לא תוכל להתגמש מעבר לכך ותראה בעסקה אשר משאירה את אירן במרחב של עד שנה מפצצה גרעינית כ"עסקה רעה". החודשים הקרובים עשויים להיות גורליים בעיצוב עתיד המשבר סביב תוכנית הגרעין האירנית. יותר מאי-פעם, התיאום הישראלי-אמריקני ואמון ברמה גבוהה בין המנהיגים הם תנאים הכרחיים להצלחתה של האסטרטגיה הישראלית, להצלחתה של האסטרטגיה האמריקנית ולהשגת היעד המשותף לשתיהן: למנוע מאירן יכולת גרעינית צבאית.
