לאחר נשיאות מביכה ומטרידה של פרס, הנשיא המעופף על עצמו ובכלל, מגיע לנו נשיא חביב יותר המוכן להיות נשיא של העם היהודי ולא נשיא של עצמו; נשיא שרוצה לאהוב ולחבק את העם ולא לרומם את עצמו מעל. אין ספק שראובן ריבלין הנבחר לנשיאות המדינה הינו הבחירה הטובה ביותר לתפקיד.
אין ספק שהוא יביא רוח חדשה לבית הנשיא. חום אנושי וביתיות ישראלית אמתית, משהו שלא זכינו לראות שם מזה זמן רב.
כי להיות נשיא זה להיות בית של העם וזה מה שאני מצפה מן הנשיא שלנו, כי פוליטיקה יש לנו די והותר מן הממשלה – שהרי זהו תפקידה. אבל נשיא? הגיע הזמן להגדיר אותו אחרת.
אז אולי ראובן ריבלין.
ככה הוא הבטיח - להיות נשיא של כולם. והוא בהחלט יכול. בלי פוליטיקות ותחרויות סמויות מול ראש הממשלה, בלי אמירות סותרות מול הדרך שמובילה הממשלה. די קשה גם בלי זה, שהרי אז אם יש ראש ממשלה – מי צריך נשיא?
ומאוד ייתכן שבימי כהונת ריבלין נגלה שטוב שיש נשיא, נגלה שבית הנשיא הינו מקום חשוב ויקר לכל יהודי, ואני לא מתכוונת לצד הכספי דווקא.
כי להיות נשיא – אם כי שכחנו – הינו באמת תפקיד של כבוד, תפקיד של סמכות ונכבדות האמורה לתת לכל יהודי תחושת שייכות לבית זה ולמדינת ישראל בכלל וערך מוסף לתפקיד הנכבד.
אולי ראובן ריבלין ירפא את כל אכזבותינו מכמה מן הנשיאים הקודמים שנראה היה כי הם חיים לעצמם במסלול שונה מן העם - כאילו העם הוא רק תפאורה.
יתכן שבסיום כהונתו של ריבלין נגלה שאי-אפשר בלי נשיא.
אני בהחלט מאחלת לו ולנו הצלחה בבית הזה.
