שעת סיכום וסכו"ם
מאת אורי שרגיל
מלאך המוות: בישיבה של הממשלה ובישיבה של מטה התפשטה שמועה עקשנית שמלאך המוות נפצע בתאונת דרכים, סובל מזעזוע-מוח ועתה הוא מסתובב במסדרונות עם רגל מגובסת בכיסא גלגלים. כל כך עקשנית השמועה עד שנבחרי הציבור מיהרו לגייס את הרופאים לעזרתו של הנפגע. מעתה רופאים יוכלו להקל על ייסוריו של המלאך ולבצע בעצמם פסקי דין של המתות בחסד באמצעות מרשם משאלת-מוות שאותו ניתן יהיה לרכוש בבתים כמרקחות. עדין לא הוברר בממשלה אם שירותו של הרופא ייחשב שירות זר במתכונת של עובד זר...
שני לוחות הברית: בדיחה לעוסה מספרת שעם ישראל קיבל שני לוחות הברית כיוון שהוצעו לו בחינם. אלפים שנה לא הייתה לעם ישראל מדינה - עכשיו הוא נלחם על שתיים.
טרנד: במעלית תל אביבית הקשבתי לזוג תיירים. האישה שאלה את האיש, מה הדיבור האובססיבי הזה על שתי מדינות, ראלף? זה פשוט, הגיב האיש שאחז בידיו מחבט טניס. מדינה צמחונית או מדינה טבעונית – קשה להם להחליט...
כוח: הדיאלוג במעלית עבר במהירות לאירן והאיש העיר בכובד ראש: ניתן למנוע את הגרעין האירני בכוח. אבל למי יש כוח? זה גם מה שהרמטכ"ל הצהיר.
דרמה: בעת הבחירות של פואד לכספת שנערכו השבוע בכנסת הודיעה הגברת זהבה במרץ שלא תצביע עבור מר ריבלין לנשיאות כיוון שהוא בעד מדינה יהודית בלבד...
תהליך התבגרות: מיום לידתו ועד גיל 13 - התינוק משתמש במוצץ. מעל גיל 13 – במוצצת.
בחירה חופשית: עם פרסום תוצאות ההצבעה של הסיבוב הראשון בכנסת היו כאלה שנשבעו כי שמעו את מר שכטמן שואל את אשתו: מי הפראייר הזה? למי הוא התכוון, למי שהצביע בעדו?
תיבת פנדורה: פתחו את הכספת של פואד ומצאו בתוכה חבילת שטרית.
הודיני: איך הוא קם לתחייה בארץ ישראל והצליח להכניס חצי מיליון לכספת של פואד בלי להרגיש? תאמינו או לא – זה פרומו מבריק. עוד מעט יודיעו בטלוויזיה מתי הם מתחילים לשדר את הסדרה המקסימה הזאת.
רכילות: כמה דירות יש לעוזרת הבית של שטרית, וכמה שטרות?
רכלנות: האם לעוזרת הבית יש סיפור רכילות ששווה רבע מיליון?
נדל"ן: היחצן העיר בעצב כי עכשיו הכול נסתיים, מר שטרית חוזר הביתה... לאיזה?
עמומיות: מר ריבלין הכריז מיד לאחר נצחונו כי הוא היה ונשאר איש העם. קפצה גברת וצעקה במרץ, איזה עם? מדובר בשניים...
שיחה טלפונית: בשיחה טלפונית בין הנשיא היוצא לנכנס הצהיר מר ריבלין: יהיה קשה מאוד להיכנס לנעלים שלך, שמעון. מה פתאום? הגיב מה פרס, אני לוקח איתי את כל 500 הזוגות שהחלפתי במשך השנים. תביא את זוג הנעלים שלך.
חובה: גם פרס וגם ריבלין וכל הנכבדים בעם מדברים על הזכות הגדולה להיות נשיא. ומה עם החובות?
דיווח עיתונאי: בכל דיווח חי ותוסס בטלוויזיה אתה רואה בתוך המסגרת את המראיין ומולו מרואיין וביניהם מיקרופון. כמעט תמיד מופיע בתוך המסגרת, ממש מול המיקרופון אבל בריחוק לא ניכר, ראש של סדרן או סקרן ש'במקרה', וכלל לא באשמתו - חס וחלילה, נקלע והזדחל לתוך השידור. כדי להמחיש דרגה משביעה רצון של חפות מכל פשע מתוכנן בדם קר – האיש מחטט
בתום לב באוזן (של עצמו) או באף. אפשר לראות שבצד עומדים אנשים ומאותתים לו לזוז מתוך השידור לעם, אבל האיש ממשיך להיתמם בכובד ראש ומזיז את עצמו כדי לקלוט את מיטב עין המצלמה בעודו משדר לצד המאיים עליו תימהון או שאלה או בקשה: אתם רוצים ממני משהו? הוא סתם נקלע למסדרון שבו ניצבים השדרים והמכונות שלהם ומשהו מפריע לו להמשיך הלאה לנוכח המאומה. האיש הזה הוא הגיבור האילם שלי. אף אחד לא יראיין אותו למרות שכבר שנים רבות הוא מחליף במיומנות פרצופים וזהויות לפני המצלמה. לפעמים הוא גבר ולפעמים אישה – אבל הוא לעולם לא ימיר את מינו. מין נדיר ונכחד.
זחל"ם-להד"ם: זה סינדרום פסיכולוגי מפורסם ששמו ניתן לו בסיני בעת קרב. היו שם אריק שרון שנפצע בקרב ועטה תחבושת קלה על מצחו ועוד כשלושה מיליון עיתונאים שהצטופפו עמו בזחל"ם המעשן בעת שנפגע מסיגריות וסיגרים. רובם מפורסמים שהעידו בכוחות עצמם על אופי המאורע המחשל. מאז תיבת נוח לא נמצאו כל כך הרבה חיות תקשורת במקום אחד, זעיר ככל שאפשר. שעות חרום מוציאות מתוכנו את המיטב. את התופעה המופלאה הדביקו גם למה שהתרחש שנים רבות אחר-כל בהיסטוריה של אמריקה. האונייה שהובילה לאמריקה את משפחות אבות האומה המתיישבת ביבשת נקראה בלשון העם מייפלאוור. ברבות הימים נכתבו אלפי ספרים על המסע המופלא והתברר של סיפונה של האונייה הרעועה התמקמו כ-150 אלף משפחות מרובות ילדים, לפחות.
והיום זכינו לפרסומים בעיתונות הטלוויזיה שבהם מצהירים חברי הכנסת באופן חגיגי ונמלץ כי הצביעו בעד ריבלין. אם סופרים את הקולות באיטיות דקדקנית מגיעים ל-280. רק אחד הצביע בעד שכטמן. פה, בכנסת, הבחירות היו חשאיות ולכן שומעים את הקולות.
עכשיו כל ילד מבין מדוע בהר-סיני ראו את הקולות.
הלם קרב: בזמן פציעות שבין הסיבוב הראשון לשני עלה מר שטרית לזירה בלי כפפות וסיפר על מאורע נורא שחווה בעת מלחמת יום כיפור בטסה. הוא נלקח לאוהל לבן גדול שבו שכבו עשרות ואולי מאות חללי המלחמה שלנו. מר שטרית מעיד על עצמו שהוא חובש ולכן מורגל לראות דמים שפוכים אבל המראות שראה וחווה באותו יום לא משו ממנו. מאז, הוא אומר, הפך לאיש רודף שלום ושונא מלחמות.
אנשים רבים וטובים חוו הלם קרב נורא ש'הפך' וטלטל את חייהם לעולמים. שנים רבות לא הבין הציבור בישראל ולא מוסדות הרפואה והביטוח הלאומי כי מדובר בפציעה בקרב, בנכות, שיש לטפל בה בקפידה ובאחריות. שנים רבות לפני כן הייתה משמעת מים בצבא ומפקדים, כמו חיילים, לא הבינו מהי התייבשות. אף אחד מאיתנו לא נתן דעתו לכך שכל ההסכמים שנעשו בינינו לבין הערבים, כל המלחמות שפרצו מאז יום כיפור, כולל מלחמת אוסלו, הינם תוצאה של הלם קרב. אנחנו עדין נמצאים ב'פנים', נאכלים ונעכלים, לא התאוששנו - ולכן הסיוט האובססיבי של השלום מרחף כמו חרב מעל ראשנו. הגיעה העת להרגיע ולהתחיל להפציע מתוך הפצעים. להכיר בכך שהתמכרנו להלם קרב ואנחנו נוטלים תרופות בסיכון נוראי. הלם קרב מעורר ומעודד משאלת –מוות. האם זה לא מסביר המון תופעות חברתיות בארץ ישראל שלנו?
כל ישראל חברים: בפרו, בעת טיול לשורשים ושרשורים על הר גבוה, התמוטט אחד הטיילים ונותר מאחור. הטיול נמשך בכל מחיר. אף אחד לא נטש את הטיול למטרה. זה מה שאומר שהמטרה קובעת והיא מקדשת את כל האמצעים. הבחור שהתמוטט נותר מאחור, שכב חמש שעות על אם הדרך עטוף בשמיכה. לדעתי הוא מת מבדידות ואכזבה. אפילו מלאך המוות התעצל ועצם עין. אולי זה אותו מלאך בגבס שכבר נפצע בפתיחה. בפרו או בפיליפינים זה לא עובד זר.
