לממשלת ה"אחדות" הפלשתינית החדשה אין דבר וחצי דבר עם יצירתה מחדש של ישות פוליטית פלשתינית יחידה שבכוחה להתפתח לכדי מדינה פלשתינית פונקציונלית. כבר בראשית שנות האלפיים התדרדרה הרשות הפלשתינית לכדי ישות מדינית כושלת, באבדה את הבלעדיות על השימוש בכוח בשטח שבשיפוטה, עם הופעתן של מספר מיליציות מתחרות, וביוני 2007 ארגן חמאס הפיכה צבאית שהכפיפה את רצועת עזה לשליטתו של ארגון טרור זה.
למרות שיח "האחדות" הנוכחי, נותרו הפלשתינים מפולגים כבעבר. המבחן האמיתי היחיד ל"אחדות" של ישות מדינית כלשהי הוא המונופול שיש לה על השימוש בכוח. לכן, כל עוד הזרוע הצבאית של חמאס נותרת עצמאית, אין אחדות, אלא רק שינוי בנוסח סומליה של הפוליטיקה הפלשתינית. הג'יהאד האיסלאמי גם הוא נותר בעזה עצמאי וחזק, כמו גם ארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים. למעשה, על-פי ההסכם הנוכחי, במקום שהרש"פ תשיב לעצמה את השליטה על עזה, חמאס מקבל באמצעותו גישה קלה יותר ליהודה ושומרון.
למרבה הצער, מה שמתרחש באזורים שבשליטת הפלשתינים הוא חלק מתופעה רחבה יותר המאפיינת את מרבית העולם הערבי, הן לפני מה שמכונה "האביב הערבי" והן לאחריו. לבנון, סומליה, עירק, לוב, תימן ואפילו מצרים מוצפות בשפע של מיליציות המכרסמות בשליטה הבלעדית של הרשויות המרכזיות. ואין זה ברור כלל עד כמה מסוגלים הפלשתינים להתרחק מרעה פוליטית ערבית כללית זו.
קשה להניח כי חמאס יוותר על שליטתו ברצועת עזה. המדינה-בפועל שבשליטת חמאס היא עסק טוב, כי היא מאפשרת לגבות מיסים, מכסים ועמלות. בנוסף, היא משרתת את האידיאולוגיה הקיצונית של הארגון המחייבת את הקמתם של מבנים פוליטיים איסלאמיסטיים ואת השמירה על אש המאבק הצבאי והתיאולוגי נגד המדינה היהודית, שלשיטתו אין לה זכות קיום. חמאס הבהיר כי בעניין זה אין הוא מוכן להתרכך במאומה. הארגון גם מקווה להשיג דריסת רגל טובה יותר ביהודה ושומרון על-מנת לבצר את מעמדו בחברה הפלשתינית. חמאס מבקש ללכת בדרכו של חיזבאללה שהשיג הגמוניה פוליטית בלבנון בשומרו על כוח צבאי שאינו כפוף למרותה של הממשלה המרכזית.
תגובותם של ארצות-הברית ושל האיחוד האירופי לממשלה הפלשתינית החדשה, של "עסקים כרגיל", היא בלתי מועילה ובלתי מוסרית. גישה זו עוזרת לפלשתינים להתחמק מהתמודדות עם הדילמה היסודית שלהם בהקמת מדינה, והיא שללא השגת מונופול על השימוש בכוח, אין להם שום סיכוי להגיע למדינה. לכן העמדה המערבית הנוכחית, המאפשרת את המשך קיום הישות המדינית הפלשתינית המפולגת, הופכת את ייסודה של מדינה פלשתינית אמיתית ויציבה לפחות סביר מאי-פעם. תמיכה כלכלית מתמשכת בסדר הפלשתיני הכושל משמרת את המאפיינים הבלתי-תפקודיים שלו ואינה מעודדת את הפלשתינים להחליט את ההחלטות הקשות הדרושות.
יתר על כן, התגובות של המערב ל"אחדות" הפלשתינית הן הרסניות להשגת שלום. ההסכמה עם תפקידו ההולך ומתעצם של חמאס בפוליטיקה הפלשתינית מאיימת על דו-קיום של שלום ישראלי-פלשתיני. חמאס הרדיקלי מתנגד לחלוטין לתסריט של דו-קיום כזה, ואין זה סביר כי הוא יוותר על דרכו האלימה נגד ישראל. אחרי ככלות הכל, האיסלאמיסטים מקבלים עידוד מהמגמות בעולם הערבי - שבו נראה כי האיסלאם הפוליטי צובר יותר כוח מאי-פעם, ואילו כוחה של ארה"ב נמצא בנסיגה מתמדת.
אין זו הפעם הראשונה שאירופים ואמריקנים מאמצים מדיניות מוטעית כלפי המזרח התיכון, בהפגינם נאיביות, חוסר הבנת המציאות המזרח תיכונית וכשל מוסרי. אם המערב אכן רציני ביחסו לרעיון שתי-המדינות ובהתנגדותו לטרור האיסלאמיסטי, עליו לעמוד על כך שמחמוד עבאס יסרב לשתף פעולה עם ישויות טרוריסטיות כמו חמאס.
שיתוף פעולה כזה יכול להביא רק אסונות נוספים על החברה הפלשתינית. כפי שנוכחנו לראות בפרק הזמן הקצר של שלטונו בעזה, שחמאס אינו כוח השואף לדמוקרטיה או קדמה. הגברת השפעתו של חמאס על החברה הפלשתינית פירושה הפחתה הולכת וגוברת של זכויות אדם והרעה של ביצועים כלכליים וחינוכיים. התהליך גם יגביר את השנאה ליהודים ויצית אלימות נוספת שקרוב לוודאי תביא לתגובה ישראלית קשה, ולא זה מה שהפלשתינים זקוקים לו, אם הם מעוניינים בחופש, שגשוג ושלום.
מנקודת מבט ישראלית, התמיכה ההמונית ב"אחדות" והמספר הקטן מאוד של קולות פלשתינים המתנגדים להסכם עם חמאס - מדכאים למדי. הסכם ה"אחדות" הפלשתיני מחזק את הדימוי השלילי שיש לישראלים על החברה הפלשתינית המכורה לאלימות, ושבה שאהיד המנסה לרצוח כמה שיותר יהודים - הוא המודל לחיקוי.
החברה הפלשתינית, השבוייה באתוס הלאומני והאיסלאמי, פשוט אינה מסוגלת להביא את עצמה לפשרה היסטורית עם התנועה הציונית שתוביל לסיום הסכסוך. למרבה הצער, יד הסרבנות הפלשתינית היא תמיד על העליונה כל אימת שתוכנית חלוקה קונקרטית עומדת על הפרק. עליית חמאס בפוליטיקה הפלשתינית באמצעות ממשלת "האחדות" הכוזבת מחלישה עוד יותר את הסיכוי לשלום.
