האשליה הפסיכולוגית
באותה תקופה האשליה הייתה עצומה. באפשרותנו להציל חיי חייל. נפקיר אותו למוות? בשביל מה, כדי להחזיק אסירים? מי צריך אותם? מי שהתנגד לעסקה בעצם היה צריך להודות בפני מצפונו שהוא בעד הפקרתו של גלעד למוות. אפילו הורים שכולים רבים לא עמדו בכך ותמכו בעסקה.
אבל זו הייתה רק אשליה ולו מן ההיבט האריתמטי. הצלת חיים של אדם אחד תוביל בודאות כמעט מוחלטת לרצח של רבים אחרים. לכל חטוף יש שם, פעם שליט פעם אחר.
תזכורת: הטיעונים נגד
היו המון טיעונים נגד אך כולם התמוססו תחת צילה של האופציה הממשית להציל חיים. כבר אז אמרו שחלק מן הרוצחים המשוחררים ישובו לטרור, כבר אז ידעו שהדבר יעודד חטיפות נוספות.
אני העליתי כמה טיעונים פעוטים נוספים כמו יריקה בפרצופי המשפחות השכולות, בפרצופה של מערכת הביטחון (שהסתכנה בתפיסת הרוצחים), בפרצופה של מערכת שלטון החוק. בכך שמעתה כאשר יגזר מאסר עולם על רוצח יהודים הוא יתפקע מצחוק אל מול עיניו המשתאות של השופט. בכך שמעתה בכל רצח מזעזע על-רקע לאומני, הצהרותיהם הפבלוביאניות של גדולי האומה כאילו ישראל תעשה כל מאמץ לתפוס את הרוצחים ולהביאם לדין, ישמעו מעתה כבדיחה עלובה ממש לא מצחיקה.
היו סיבות נוספות כמו ביזוי הכבוד הלאומי. ניסיתי לשכנע את נתניהו שכבוד לאומי איננו פח אשפה, דגל איננו סמרטוט רצפה, המנון אינו חמשיר, והתנ"ך אינו אמצעי לעטיפת דגים, אך ללא הועיל.
אבל בעיקר הייתה בעייתית ההצהרה לפיה מעתה דם יהודי הוא הפקר! הם ירצחו, אנחנו נשחרר. ירצחו, נשחרר. חשבנו שאנו מצילים חיים, בעצם הפקרנו אותם. הכרזנו שדם יהודי אינו נחשב בעינינו ורוצחי יהודים יכולים להיות משוחררים לדרכם כציפורי דרור לאחר בילוי קל במתקני הנופש שלנו.
הייתה עוד בעיה פעוטה: בעצם הזמנו אנטישמיות ורצח יהודים. במו ידינו שיגרנו לעולם מסר: "האויב צודק, אנחנו כובשים אכזריים, מגיע לנו שרוצחים אותנו, לא יפה מצידנו לאסור את הרוצחים שלנו".
ומה יאמר
גלעד שליט למשפחות השכולות שיקיריהן ירצחו על-ידי רוצחים ששוחררו בעסקה שלו?... זו הייתה עסקה איומה מכל בחינה שהיא. התפתנו לרגשות ילדותיות.
שרשרת היורשים
כצפוי אשליית הרגיעה היא רק אשליה, הטרור אינו שוקט על שמריו. כפי שהופתענו מהחטיפה, עוד מעט נחטוף שוק מאיזה ג'יגה פיגוע מבהיל. גם אם נצליח לשחרר את החטופים יהיו עוד חטיפות, כמובן כל עוד יהודי חטוף הוא אוצר בלום ולא כגחל אש לוהט יש מוטיבציה עצומה לחטיפות.
כל מני טרמפיסטים מנצלים את המצב כדי להראות כמה הם חכמים. דיסקין אמר ששחרור המחבלים עודד חטיפות, הוא כנראה סבור שצריך להיות גאון ביטחוני כדי להבין זאת.
אני זוכר את תקופת הדיס-אינפורמציה: מקור זה וזה מוסר שאוטוטו נרקמת עסקת שחרור, אופס לא נרקמה. הנה עוד מעט גלעד משתחרר, לא שוחרר. הנה אולי הפעם, לא. אולי הפעם, לא. וכך הספקולציות פירנסו יפה את התקשורת שנים ארוכות.
כעת נתבזה עם החוק המטופש למניעת שחרור רוצחינו. עם עלוב המשתוקק להתבזות, שום חוק לא ימנע זאת ממנו.
עם טרור לא מדברים, טרור מדבירים
עם כל הכבוד לכלת פרס נובל לריבוזומים שהתקשתה להבין מדוע רוצחי יהודים נמצאים מאחורי סורג ובריח במקום לקפץ להנאתם כפרפרים באחו. ועם כל הכבוד לנשיא המוסלמי של ארה"ב ולעוזרו האנטישמי שלא בטוח שהיו ממהרים לשחרר את רוצחי ילדיהם, אך לא הייתה להם שום בעיה למהר לשחרר את רוצחי ילדינו. עם כל הכבוד לאווילי כל העולם - מחבלים צריך להוציא להורג!
בעירק ארגון טרור כבר נהיה מולטי מיליונר אחרי שכבש בנקים. לא ברור כמה דם צריך עוד להשפך, וכמה צרות וזוועות תצטרך האנושות עוד לספוג מהטרור האיסלאמי הקיצוני עד שתקיץ משנתה.
את הטרור האיסלאמי צריך להדביר בכל מחיר ויפות שנתיים קודם. למידע נוסף אפשר לקרוא בקצרה את אמנת הדתות ובפירוט את אמנת האנושות. כדי להבין מדוע מגיע לנו העונש הזה אפשר לקרוא את החטא ועונשו.
צרור ברכות
לסיום, הנימוס וההגינות מחייבים להסיר את הכובע בפני הטרור ושולחיו (המוני הפלשתינים שחילקו סוכריות), וכמובן גם בפני עוזריהם (השמאלנים): ברכות לרגל השמחה הגדולה, כל הכבוד, אתם מנצחים.
