בשבועות האחרונים עוצר העולם כולו את נשימתו לנוכח הסתערות כוחות פונדמנטליסטיים איסלמיים (דעאש - אל דולה אל אסלמיה פי אלעראק ואלשאם), על עירק. יותר מכך גוברת ההשתאות, וגם הדאגה, לנוכח התפוררותו - התאיידותו של הצבא העירקי, מול כוחות קטנים יחסית. מספר הלוחמים בארגון זה לא עבר את ה-10,000. (7,000 בעירק ו - 3,000 בסוריה), גם גורם ההפתעה מילא כנראה תפקיד משמעותי. בעיני רבים המתקפה הברוטלית באה לפתע ומשום מקום.
מלבד תבוסתו של הצבא העירקי יש לראות את השתלטות אנשי הדעאש, בהקשר רחב הרבה יותר. התקפתם למעשה מוטטה את ההסכמים הבינלאומיים הקיימים שהיו שרירים בין המעצמות משנים 1924-1918, ובעיקר בין הבריטים שראו את עצמם כ"מחותנים" המרכזיים במזה"ת בעקבות ניצחונם על הטורקים, ובני בריתם והמנצחים עמם במלחמת העולם הראשונה, הצרפתים. סדרת הסכמים זו קבעה את עובדת שליטתן של שתי המעצמות במרחב שבו שלטה האימפריה הטורקית עד לתבוסתה לפני 86 שנים, ב-1918.
שנתיים קודם לכן, נחתם הסכם סייקס-פיקו (Sykes-Picot), האנגלי-צרפתי ממרס 1916. זה היה ההסכם הרשמי היחיד שנערך תוך כדי המלחמה. במידה רבה מאוד הסכם זה הוא האחראי למפת חלוקתה המדינית של האימפריה העות'מאנית, ולמפתו של המזרח התיכון, על חורבותיה של האימפריה הזו. במועד הזה עוצבו לראשונה גם גבולותיה המדיניים של ארץ-ישראל המערבית בתקופה המודרנית. תיחום זה היה פועל יוצא מתהליך פוליטי מתמשך, שהוכתב על-ידי שיקולים מדיניים ואסטראטגיים. עיצוב גבולות ארץ-ישראל תחת השלטון הבריטי היה חלק מעיצוב הגבולות המדיניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. תהליך זה הוא שהפך את "ארץ-ישראל" ממושג היסטורי חסר ישות גיאוגראפית ברורה לישות מדינית מנהלית ממשית. באזורי הלבאנט הצפוני נקבעה שליטה צרפתית ישירה או עקיפה; כל השטח שממזרח לירדן ועד לגבולות אירן הוקצה לבריטניה, ונוצר גם שטח בשליטה בינלאומית.
תקפותו של ההסכם התערערה עוד בטרם הסתיימה המלחמה, בשל פרישתה של רוסיה הסובייטית מהמלחמה אחרי ההפיכה הקומוניסטית (1917), וקבלתן של "ארבע-עשרה הנקודות" של וילסון, שקבעו, בין השאר, את העיקרון של מתן עצמאות מדינית לשטחי האימפריה העות'מאנית. ההסכם שימש נקודת פתיחה לדיונים על תיחום הגבול הצפוני של ארץ-ישראל לאחר שצרפת קיבלה את תביעת הבריטים לשלטון על ארץ-ישראל. תביעה זאת הועלתה עוד בקיץ 1917 והתחזקה אחרי שהצבא הקיסרי הבריטי כבש את הארץ.
חוסר הבהירות ששרר בכל הנוגע לגבולותיו של המרחב שהבריטים קראו לו "פלשתין", כתוצאה מאופי חלוקתו המנהלית בתקופה העות'מאנית, ובמיוחד חוסר ההסכמה בשאלה אם יש לחבל הארץ הזה, שאנו קוראים לו "ארץ ישראל", גבולות "טבעיים" בולטים, והיכן הם, אפשרו למדינאים מעצבי הגבולות לקבוע קווי גבול לפי שיקולים פוליטיים, ושיקולים אלה היו שונים לעתים מאלה שהיו מקובלים בתודעתו של הציבור.
חיזוק נוסף לתביעה זו מצאו הבריטים בהצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי יהודי (1917).
קבורת חמור להסכם סייקס - פיקו
והנה בשבועות האחרונים דומה כי ההסכם הזה, כמו הסכמים והבנות אחרים ששרדו כמעט תשעים שנה נעלמו בלהט הקרבות האחרונים. ומה יהיה מעתה?
ראוי לזכור כי כבר בעת גיבוש ההסכמים האמורים היו החלטות תמוהות שרק באורח פלא שרדו זמן כה רב. טלו את מפת המזרח התיכון: חלק מהגבולות הצפוניים והמזרחיים של ירדן החוצצים בינה לבין עירק, שורטטו בעזרת עפרון וסרגל והם קווים ישרים, ששורטטו על הנייר, כאילו אין תוואי שטח ונוכחות של שבטים כאלה או אחרים. השאלה בדבר עמידותו של גבול כזה, ברצון הטבעי של שבטים שאיכלסו את האזור ובצורך שלהם בנדידה לצורכי רעיה הועמדה כבר אז בספק.
בעת כתיבת שורות אלה נמשכת הלחימה בעירק, אבל לפני ימים ספורים הוכיח הארגון כי הוא חי ובועט גם במקומות אחרים. הפתעה: מען שבדרום ירדן, ביום ששי האחרון, ארגנו תומכיו הפגנה, לנוכח עיניהם המשתאות ואולי גם המודאגות של חיילי הצבא הירדני.
וכמובן נשאלות אצלנו שאלות קשות. כיצד על ישראל לנהוג לנוכח ההתפתחויות הבלתי צפויות הללו. הלקח הראשון הוא שבניגוד לכל התחזיות האופטימיות, העתיד הצפוי ביותר למזרח התיכון הוא שהוא יהפוך לבלתי צפוי יותר ויותר. הלקח השני הוא לראות עין בעין את שותפות האינטרסים בינינו לבין מדינות ערביות אחרות החוששות מהתפנית ומההקצנה הזו. יכול מאוד להיות שיתברר כי יש על מה לדבר ויש גם עם מי לדבר. ובמיוחד עשויות מדינות אלה לסייע לפלשתינים לרדת, מהר, מהעץ הגבוה עליו הם טיפסו בשנים האחרונות, כולל ההסכם האומלל עם החמאס, העלול להכניס את דעאש למרחב שלנו בדלת האחורית.
