ישראל והצונאמי הערבי

לפי העיתון הסעודי, "ערב ניוז": "האביב הערבי אינו מונחה-דמוקרטיה, אלא מונחה-שנאה והרג.... סורים הורגים סורים, אך ישראלים מרפאים סורים...." הצונאמי הערבי חושף 1,400 שנות חוסר-סובלנות וקנאות דתית אלימה בין-ערבית ומוסלמית, חינוך לשנאה, משטרים ומדיניות המתחלפים בתזזיתיות, הפרת הסכמים הכתובים על קרח ולא חרותים בסלע, "טאקייה" (כפל לשון ושקר למען האיסלאם), טרור ארגוני ומדינתי המתמקד ברצח אזרחים, והיעדר שלום בין-ערבי וחופש דת, דיבור, תקשורת והתארגנות, שהם תנאי-מוקדם לדו-קיום בשלום. טיהור אתני מתבצע בסוריה, עירק, תימן, לוב ותוניסיה ומדגיש את הפיצול ההיסטורי האתני, דתי, שבטי, גאוגרפי ורעיוני, והיעדר לכידות לאומית. הצונאמי הערבי גורם לפניקה של שליטי ירדן, סעודיה, כווית, בחריין, עומאן ואיחוד האמירויות נוכח החיסול המהיר והברוטלי של משטרי מובארק, קדאפי, בן עלי, סלאח, ואולי אף אסד. הם ערים לפגיעותם מול הסכנה הקטלנית, הברורה והמידית מצד אירן, אל-קאעידה ודאע"ש, השואפים לשטוף את המפרץ והמזרח התיכון. הם חרדים מהשלכות מלחמת האזרחים האכזרית, השבטית והדתית בתימן על ליבוי ההתנגדות לשלטונם. הצונאמי הערבי מציג את ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב, שהיא יציבה, אמינה, יעילה, דמוקרטית וללא-תנאי. עוצמתה וכושר ההרתעה שלה - מול טרור איסלאמי ואירן - מהווים תעודת ביטוח חיים עבור ירדן ומשטרים ערבים פרו-אמריקנים במפרץ. הצונאמי הערבי מדגיש את ההיזון ההדדי בין מוקדי זעזועים בין-ערביים. מלחמת האזרחים בתוניסיה בדצמבר 2010 שפכה שמן על מדורות פברואר 2011 בלוב ובמצרים, ששלהבו את תבערות פברואר 2011 בתימן ובחריין ומרץ 2011 בסוריה. הצונאמי השוטף את הרחוב הערבי מקצין את הטרור וההתפוררות בעירק, ומאיים להפוך את ירדן לבסיס טרור מוסלמי על הגבול הארוך והקריטי ביותר של ישראל. הצונאמי הערבי מבהיר את החיוניות חסרת-התחליף של השליטה על רמת הגולן, ויותר מכך על רכסי יו"ש השולטים על בקעת הירדן, ירושלים, נתב"ג, תל אביב ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל ב"קו הירוק". ללא רכסי יו"ש ישראל תהפוך מיצרנית - לצרכנית - ביטחון לאומי; מנכס - לנטל - אסטרטגי. הצונאמי הערבי מדגיש שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזה"תי", ושהעניין הפלשתיני הוא נושא משני במזה"ת, אינו בבת-עינם של הערבים ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הצונאמי הערבי מבהיר שאין לבודד את צרכי הביטחון של ישראל, את הציפיות מתהליך השלום ואת ההתנהלות הפלשתינית מהרחוב הערבי הרותח; שחתימה על הסכם אינה חזקה מ-1,400 שנות איסלאם ותרבות פוליטית אלימה ותזזיתית; ושביטחון ישראל חייב להתבסס על כוח הרתעה ושטחים-שולטים שהם גורם קבוע, ולא על הסכם וערבויות ביטחון שהם גורמים זמניים הנתונים לפרשנויות מנוגדות.