- "אם נרדוף אחרי השלום הערבים ידרשו מאיתנו מחיר - שינוי הגבולות או החזרת הפליטים או שניהם. נחכה שנים אחדות" [יומן בן-גוריון, 1949]
חודש בדיוק אחרי שמזכיר המדינה רם הבלורית
ג'ון קרי הגדיר במילה "פוף" את מצב הצבירה של תהליך השלום הישראלי-פלשתיני, נעמדה השרה
ציפי לבני בין שני עמודי גבס שמשוניים במלון דן אכדיה בהרצליה. לפניה נפרש שטיח מקיר אל קיר של גברים לבנים, אמידים ודקי מותן, חברי "מסדר דורשי הטוב", שאביריו הם בוגרי סיירת מטכ"ל מ-1967 ועד היום והמהווים – אם לצטט את אתרם המעודן להחשיד - "כוח מניע ובסיס למעורבות חברתית".
לבני לבשה חולצה בצבע כחול-דגל. הפודיום שמעליו רכנה נדמה כאילו נסחב מלשכת ראש הממשלה, עטוף בשטיח. באוויר נישא ריח קל של קפה קלוי ומשובח. מהמבואה שעל שולחנותיה, רטטו כבר עוגות ג'לי-תות. טיעוני לבני היו רהוטים, שקולים ומורכבים פי שש מאות לערך מעבר ליכולת הניתוח של הישראלי הממוצע, זה המיטלטל רוב הימים – אם לצטט את מימרתו המפורסמת של
ראובן אדלר – בין רצונו היוקד "לצאת מהשטחים" לבין רצונו המבעבע "להרוג את הערבים".
וכך בערך אמרה לבני בתשובה לשאלה שנישאה באוויר, מדוע פרסמה מדינת ישראל בראשות
אורי אריאל מכרז לבניית שבע מאות יחידות דיור בגילה, עת פירפר המו"מ בין ידי הנושאים והנותנים: "... יש כאן מאבק... בין קבוצה אחת שהחזון שלה הוא ארץ ישראל השלמה לבין קבוצה שהחזון שלה הוא ישראלית יהודית ודמוקרטית... בין קבוצה שמעדיפה את בית המשפט לבין קבוצה שמעדיפה את הרב... בין מי שממש לא רוצה שהפלשתינים בשטחים יצביעו לכנסת ישראל, כמוני, לבין מי שלא משנה לאיזה הסדר נגיע, הוא לא יהיה רלוונטי כי בין ההלכה לחוק, הוא לעד יבחר בהלכה... גם אני הייתי בסבסטיה! אבל החזון אז היה של מדינה אחת, וצריך להגיד את זה! בגין (...) דיבר על חלוקת תעודת זהות כחולות, לפלשתינים...".
לו נאמה לבני בפני קהל עוין, יש לשער שהייתה מתנסחת ביתר דיפלומטיה. האשמת אורי אריאל, "הבית היהודי" וחלק נכבד מהליכוד בחתירה מכוונת לחיסול מדינת ישראל כפרויקט ציוני, היא מסוג הדברים שאומרים במגרש ביתי, בין גברים אשכנזים מהעשירון הנכון, שרובם הצביע לקדימה בראשותה (הפייטר מופז, בן העדה הלא נכונה, קיבל שני מנדטים). רק שאז תיארה לבני, עורכת דין במקצועה, את אבו-מאזן כ"מורשה חתימה" של העם הפלשתיני ומישהו קם והטיח בה: "אבל את לא מורשית חתימה!" וכמה דקות לאחר מכן הצהיר מישהו בקול רם כי רק "נכבה שנייה!" תפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי (היינו, טרנספר). אחרי זה, בשלב השאלות, הצהיר מישהו: "אתם משחקים בנדמה לי – לפלשתינים אין אינטרס לעשות שלום". לבני עשתה כמיטב יכולתה להגן על השלום כאינטרס ישראלי, הודתה לנוכחים ועזבה את המקום בשעטה אלגנטית תוך דקירת חזהו של עוזרה בניירותיה.
אחרי כל זה עלה אל הפודיום איש המספרים והמפות שאול אריאלי. הוא הסביר שסיפוח יו"ש על תושביהם הפלשתינים יעלה את אחוז האבטלה במדינת ישראל ל-35%. ושבשנה האחרונה נבנו 2534 יחידות דיור, 40% מהם מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים באופן שמשמיט במכוון את אופציית חלוקת
הארץ. לו מדינת ישראל הייתה חותמת "היום" על הסכם שלום, אמר, המשמעות הייתה פינוי 150 אלף
מתנחלים מבתיהם, בעלות של 42 מיליארד שקל.
"מדינת יהודה שולטת במדינת ישראל", אמר אחד הנוכחים, באנחה מיואשת.
"וטוב שכך!" מיהר להשיב לו לוחם לשעבר מאחת השורות הקדמיות, שעל ראשו כובע קאובוי. מבטו המופתע של המיואש הזכיר את ייאושה של המופתעת לבני. שניהם התקשו להבין כיצד כינוס של לוחמים חילוניים, במלון הגובל במגרשי טניס, נשמע לפרקים כמו תפילת טרום-עלייה להר של חובשי כיפה בזמן שרוחו של
חנן פורת מפזזת סביבם, במעגל.
- "המפלגה שתמכה במדינה פלשתינית קיבלה 5% מהקולות בישראל. המפלגה שלי קיבלה פי שניים. אני רוצה שלום יותר מכל אדם אחר. אבל זו אינה הדרך" [נפתלי בנט בראיון ל-CNN, אפריל 2014]
לכאורה, סקרים הבאים למדוד האם הציבור הישראלי משתייך ל"מחנה השלום" (קרי, תומך בחלוקת הארץ) או למחנה "שלמות הארץ" (קרי, סיפוח יו"ש באופן מוצהר או זוחל, כפי שקורה ברגעים אלה) מספרים סיפור של פיפטי-פיפטי.
לפי "מדד השלום" של אוניברסיטת תל אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה מאפריל 2014, 37.2% מהציבור הישראלי (31.2% יהודים, 67.3% ערבים) מצהיר כי הוא "מאד בעד" ניהול מו"מ בין ישראל לרשות הפלשתינית בעוד ש 28.9% מהציבור היהודי מוסיף שהוא "די בעד". מכון המחקר (המקורב לשמאל) "מולד" אף בדק היכן עומדים הישראלים המחזיקים בעמדות "מרכז", אותו קהל מצביעים קריטי לימי בחירות, שקול דעת ויציב בדעתו שבארונו תלויים בצפיפות טי-שרטים שעליהם הקריאות הנרגשות להצביע ברק ב 99', שרון ב-2001, לבני ב-2009 ולפיד ב-2013. לפי "מולד", 61% מהישראלים יצביעו "כן" למשאל עם על הסדר קבע המבוסס על הצעות הנשיא קלינטון, לאמור חלוקת הארץ על בסיס קווי 67, חילופי שטחים וחלוקת ירושלים. לפי הדיל האמור הזוכה לרוב מהדהד, מספר קטן של פליטים פלשתינים אף יורשו לחזור למדינת ישראל. מהלך, שכל פוליטיקאי ישראלי שיעז להציעו יוקע כמאצ'טה בגב האומה.
רק שהנתונים הללו מסתירים שקע עמוק של אפס אמון, דחיפות או חשק כי "תהליך השלום" אכן יושלם. יותר ממחצית מהישראלים מצהירים שלו היה מונח לפניהם הסכם פלאי שפירושו "סוף הסכסוך", כמעין אבטיח מרובע הגדל על עץ תפוח, היו "מסכימים" לנגוס בו. אבל 48.9% מהציבור הישראלי "לגמרי לא מאמין" שה"תהליך" יוביל אי-פעם ל"שלום", ו-20.8% "די לא מאמין". נתון שעולה בהדרגה, כמעט בכל שנה.
8.7 אחוזים מהיהודים בישראל – בלבד – מדרגים את השלום כ"יעד החשוב ביותר" של הממשלה הנוכחית, לעומת 47.4 אחוזים המצדדים ב"הקטנת הפערים החברתיים". אפילו מבין מצביעי השמאל כ-40% אינם מאמינים שהשלום יושג – נתון חסר תקדים. אגב, אחוז הישראלים היהודים המגדירים עצמם כשמאל עומד היום על 5.7 אחוז, פחות מאחוז הצמחונים (8.5%) אפילו, אם תהיתם. סקר "ליברל" שנערך על-ידי מכון TRI מחקרים אסטרטגיים, מגלה תמונה מדאיגה עוד יותר, בתמצית: הסכמי אוסלו היו שגיאה, נתניהו לא רוצה להגיע לשלום, ובכל מקרה – הסכם כזה לא יושג, פחות או יותר, אף פעם. ד"ר אריה רותם, עורך המחקר: "הממצא הצפוי והדי מדכדך של המחקר, הוא אובדן האמון".
"השלום נעלם מהחלומות שלנו", אומר ל"ליברל" גדי בלטיאנסקי, יועץ התקשורת של אהוד "אין-לנו-פרטנר-פלשתיני" ברק במהלך ועידת קמפ דיוויד 2000 והיום מנכ"ל יוזמת ז'נבה. "הסקרים על כך שהציבור הישראלי רוצה שלום", אומר
יוסי שריד בדירתו התל אביבית, מוקף בענן עשן סיגריות שמתוכו מבצבץ ראשו הלייבוביצ'י, "הם משאלות לב חסודות... מדובר בסיסמאות של מנהיגים הנדבקים בנתינים ואז כולם הופכים למקהלה לאומית מדקלמת". "הציבור הישראלי מתייחס לשלום", אומר שאול אריאלי, "כמו לביאת המשיח". "הציבור שטוף באיזה ציור של שלום שמימי", אומר יועצו הוותיק של פרס ואחד ממשווקי אוסלו אבי גיל, "וכשהוא פוגש את המציאות הוא אומר – זאת לא העוגה שהבטחתם לי... זה צנים מפויח". "אם היינו צריכים לבחור לעצמנו שם חדש", אומר מנכ"ל '
שלום עכשיו'
יריב אופנהיימר, בציטוט ששווה להתעכב עליו רגע אחד או שישה, "אז יכול להיות שהיינו הולכים עם משהו אחר".
