הפלשתינים: ישות דו-פרצופית

חלק ניכר מהערבים תושבי ישראל המוגדרים בתעודות הזהות שלהם כ"ישראלים" רואים את עצמם כבעלי "זהות לאומית פלשתינית" ובכך יוצרים מצב יוצא דופן של ישות דו-פרצופית בעלת שתי הגדרות זהות-לאומית שהאינטרסים הקיומיים של שתיהן מנוגדים לחלוטין. מצב מוזר ומסוכן זה מחייב דיון ציבורי מעמיק כדי שניתן יהיה לענות על השאלה היסודית, ממתי בעצם קיימת זהות לאומית פלשתינית. על-פי הגדרות שיצאו מבית מדרשם של הערבים תושבי ישראל הפלשתינים הינם "ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל משלהי התקופה העות'מאנית ותחת שלטון ממשלת המנדט הבריטי. השימוש במונח "פלשתינים" לתיאור בני "עם ערבי" נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל". משמעות הדבר: הפלשתינים בעצם אינם "עם" במונחים היסטוריים אלא קבוצה אתנית שהתחילה לנסות לנכס לעצמה את התואר "עם" רק לפני כמה עשרות שנים. האמת ההיסטורית אינה חשובה בהקשר לשאלה זו. מה שחשוב הוא במה מאמינים אלה המגדירים את עצמם כשייכים ללאום הפלשתיני. היטיב לאפיין את מהות הנושא הבעייתי הזה עו"ד חסן ג'בארין שייסד ב-1996 את ארגון עדאלה שפעילותו ממומנת בהרבה מאוד כסף על-ידי ישראלים הפועלים במסגרת הקרן החדשה לישראל. וכה פסק עדאלה: "הפלשתינים בישראל הם קבוצה לאומית היושבת במולדת שלה, והיא חלק מהעם הפלשתיני הנמצא בחלקו מחוץ למולדתו. בשנת 1948 נהפכו הפלשתינים, לראשונה בהיסטוריה שלהם, מקהילת לאום דומיננטית בפלשתין למיעוט לאומי המשתייך לאומה מובסת, במדינה החדשה - מדינת ישראל". הדיון בשאלת הזהות הלאומית חשוב מכדי להשאיר אותו רק במסגרת תיאורטית. הוא חיוני להבנת המציאות הקיומית של ישראל במיוחד בימי מלחמת הטילים שמנהל החמאס נגדנו. שהרי אם הערבים החיים בישראל רואים את עצמם כמשתייכים ללאום הפלשתיני - שיעי או סוני, חמאסי או אש"פי - ברור כי מבחינת נטיית נפשם הם משתייכים לשבט הטרור האסלמי המבקש להכחיד את ישראל ולרשת את מקומה. פתגם ישן הקובע, כי אי-אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. - מתאר בעצם את עמדתם האידיאולוגית של אלה שמתעקשים ליהנות משתי חלופות, בשעה שעליהם לבחור רק באחת מהן. וזו בעצם עמדתם של הערבים הרואים את עצמם כפלשתינים בעלי אזרחות ישראלית וכל רצונם הוא לאחוז את המקל בשני קצותיו - גם וגם. גם לתמוך באידיאולוגיה הלאומית הפלשתינית שהטרור הוא האמצעי לקיומה, וגם ליהנות מכל ההטבות והזכויות שמעניקה המדינה לאזרחיה. מדינת ישראל הסובלת מהדואליות הקיומית הזו עדיין לא החליטה כיצד להתמודד עם הבעיה שבאה לידי ביטוי חמור בהתפרעויות של ערבים ישראלים, ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, בחסימת צירי תנועה מרכזיים. נראה כי בהקשר זה חשוב מאוד שנלמד מעמים אחרים שנאלצו להתמודד עם בעיות דומות, כמו הרוסים למשל. בהקשר הזה מעניין לקרוא ואולי אף להפנים דברים שהשמיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ב"דומה" - הפרלמנט הרוסי. ואלה היו עיקרי דבריו: "ברוסיה חיים מיעוטים שונים ומוסלמים ביניהם. אם מיעוטים אלה רוצים לחיות ברוסיה, לעבוד ברוסיה ולמצוא את פרנסתם ומחייתם ברוסיה הם חייבים לכבד את חוקיה של רוסיה. אם הם מעדיפים את חוקי השריעה ואת אורח החיים המוסלמי - אנחנו מציעים להם להסתלק מכאן ולחיות באותם מקומות שבהם האזרחים חיים על-פי חוקי השריעה. רוסיה אינה זקוקה למיעוטים. המיעוטים זקוקים לרוסיה. אנחנו לא נעניק להם זכויות מיוחדות ולא נסכים לשינוי אורח חיינו בגללם, לא נסכים גם לשנות את החוקים שלנו כדי שיתאימו למשאלות ליבם, וכלל אין זה משנה באיזו עוצמה הם יזעקו את המלה "אפליה". לא נסבול בשום אופן התנהגות חסרת כבוד לתרבות ולמסורת הרוסית אם אנו רוצים לשרוד כאומה". והוסיף פוטין בלי כחל וסרק: "המוסלמים כיום משתלטים, אט אט, על מדינות כמו אנגליה, הולנד, צרפת ואפילו אוסטרליה. אנחנו לא נרשה להם להשתלט על רוסיה. התרבות הרוסית לא תסכים לקבל את חוסר התרבות של המוסלמים או את צורת החיים הפרימיטיבית של חוקי השריעה והמסורת הדתית האסלמית. אם אתם חושבים שמערכת החקיקה המכובדת שלנו תסכים לחוקק חוקים חדשים רק כדי שיתאימו למה שהמוסלמים רוצים - על כולנו לזכור כי האינטרס הלאומי הרוסי קודם לכל וכי המיעוטים המוסלמים אינם רוסים". את הטקסט הברור הזה אפשר לקרוא גם אחרת. אם נחליף את המלה "רוסים" במלה "ישראלים" אולי נבין כי מה שטוב לרוסים יכול להיות טוב גם לישראלים. זכותנו להתקיים כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית איננה תלויה במה שהמיעוט הערבי בישראל תובע לעצמו. אלה המבקשים להגדיר את עצמם כמשתייכים לישות הלאומית של אויבי ישראל המבקשים להחריבה עד היסוד - חייבים להבין כי לתפיסת עולם מופרכת ומסוכנת מן הסוג הזה עלול להיות מחיר כבד מאוד.