חוסנו של עם

הנשיא בוש כאשר הנשיא בוש נתקל במהלך כהונתו בבעיות הקשורות באירן (שלא נפתרו עד היום), ובעיות בסוריה (שלא נפתרו עד היום) - השתמש בסלנג עממי, לא דיפלומטי בנוסח טכסס ואמר בפשטות: "צריך להכריח את סוריה ואירן להפסיק את "הבולשיט הזה". נזכרתי באמירה זאת - ביחס לטיפול שלנו באבו-מאזן ועכשיו בטיפול בחמאס. הציבור ברובו מאוחד בדעה, בעד המשך פעילות צבאית נמרצת כדי להביא לשקט באזור לתקופה ארוכה. אין סיכוי שתשקוט הארץ 40 שנה - אבל נתחיל בשלב א', ב-40 חודשים, ואם יהיה צורך לחזור על השיעור, לא תהיה ברירה.

מדיניות של איפוק והבלגה

נתניהו הבטיח או לפחות הצהיר, לא פעם, שתהיה תגובה חריפה ומיידית על כל ירי או טיל על יישובי ישראל. וכשחמאס החל בהדרגה אבל בשיטתיות לטפטף טילים, שאומנם לא הביאו בתחילה לנזק ולמזלנו לא פגעו באזרחים, החלה תגובת איפוק, עם הרבה הסברים ותירוצים וגם כאשר טיל פגע והרס מפעל צבעים בשדרות, עדיין נמשכה ההבלגה.

איפוק או מהירות

הטוענים שמדיניות האיפוק, היא הנכונה והנבונה, מסבירים זאת במתן לגיטימציה לממשלה, לזכות בגיבוי בינלאומי - שהרי אף מדינה דמוקרטית או טוטליטרית לא תסכים שעריה ואזרחיה יותקפו ללא תגובה הולמת. אלה שטוענים שתגובה מידית ומהירה, יעילה ואפקטיבית לא פחות, טוענים שהאויב מבין שבעל הבית "עלול להשתגע", ולכן לא כדאי לעת הזאת להרגיז אותו.

כשאין פגיעה בנפש - קל יותר להתאפק

ברור שכולו עלמא - שבמידה וכבר בתחילת מתקפת הקסאמים, היו נפגעים אזרחים, חלילה: בית ספר, מתנ"ס, גן ילדים, רחוב מרכזי - התגובה הייתה חייבת להיות מיידית, חריפה, ועוצמתית. ולכן נשאלת השאלה - למה לחכות? העולם בתחילה ייתן לנו גיבוי חלקי, אך לבסוף ייצא נגדנו ויצביע על מסכנים חפים, ילדים שבתיהם נפגעו או הם עצמם ושוב אנחנו נהיה "הרשעים" החזקים שדופקים את הפלשתינים.

יש לצאת במתקפת הסברה עולמית

להדגיש את האיפוק, את ספיגת 100 הטילים עד לתגובה ועל המכה הקשה שיש וצריך להנחות על חמאס. אף מדינה מאלה שמטיפים לנו מוסר - לא תסכים שעריה וישוביה יהיו מטרות לטילים.

כיפת ברזל

הסוללות הפרושות בארץ הביאו עד עתה ניצחונות ברמה גבוהה ביותר, ואילולי הן אז... מי יודע... תודה מיוחדת לממציאי ומתכנני כיפת ברזל, ותודה לשר הביטחון עמיר פרץ, אשר היה האיש שדחף, אישר ותמך בפרויקט הפיתוח של כיפת ברזל. השר פרץ - היה שר ביטחון שלא היה בשל לתפקיד שבחר לעצמו ובעיקר בעיתוי לא מוצלח, סמוך לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, כאשר כל הצמרת המדינית והצבאית התנהלה בכבדות, בגמגום ובחוסר יעילות. אבל כל אלה ישכחו לעמיר פרץ - ויזכרו לו את התמיכה ב"כיפת ברזל" ובצדק, וכך יזכרו אותו לא רק בגלל השפם אלא גם בגלל הכיפה. ולציבור בישראל - אנחנו עם קשה עורף, שלא נבהל ולא נשבר, שסובל אבל בגאווה ובגאון ותומך בצה"ל ומפקדיו שיגנו על המדינה ותושביה.