היום שאחרי "צוק איתן"

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אומרת הקלישאה החבוטה. ואכן, עכשיו התותחים באמת רועמים, אבל המוזות משתוקקות לתת ביטוי לתסכוליהן. אני מתגורר בבאר שבע, עובד בדימונה ומשמש בימים אלו כראש מכלול הסברה של העיר היהודית השנייה בגודלה בנגב, הלוא היא דימונה, אולי העיר הכי מפורסמת בעולם, או לפחות במזרח התיכון. לכן אני מחובר קצת יותר לאירועים. פחות לרעייתי ולשלושת ילדיי החיים בחרדה מתמשכת מזה כמה ימים. הלב יוצא אליהם, אבל הזמן שלי הוא לא להם. בימים קשים אלו לעם ולמדינה, ימים שבהם האויב מעזה מטווח בנו מכל הבא ליד, מותר לנו, עם או בלי מירכאות, לעשות הכול: להפציץ מכול כיוון, ליירט, לסכל באופן ממוקד, לחסל, להרוס ולכסח. תנו לצה"ל לנצח! בינתיים חמשת ימי הלחימה עלו לנו כשמונה מיליארד שקלים! מעניין איזה מחיר שילמו העזתים? פחות? יותר? את מי זה מעניין. העיקר שאנחנו "מיישרים" אותם כך שהם לעולם לא יזדקפו שוב. אבל רגע, מה יהיה ביום שאחרי? נגיד, נניח, רק נגיד ונניח, שנחסל 5,000 מחבלי חמאס, נפצע 10,000 טרוריסטים מהזרוע הצבאית חללי אל-אקצה נהרוס להם את תחנת המשטרה, נפוצץ להם את כל המדרסות שבהן מטיפים לשנאת יהודים, נוציא מוועד הורים את כל מפקדי החטיבות והגדודים שלהם ואפילו, תתפלאו, נלכוד את איסמעיל הנייה ונסיים את המלאכה לחיסול חאלד משעל. ומה אז? אז יגיע "היום שאחרי", שכולנו כל כך חוששים ממנו. בעצם לא כולנו, אלא קומץ מנהיגים מתלהמים הסבורים כי יש פתרון קסם, כאילו שלא ניסינו כבר כמעט הכול כדי למגר את תופעת חמאס אבל לא הצלחנו. כי ביום שאחרי נצטרך לדאוג למיליון וחצי עזתים לחשמל ומים וגז; נצטרך לדאוג להם לכספים שניגבה עבורם ממסים שונים; נצטרך להמשיך ולאפשר להם לעבור לישראל, לעבודה או לטיפול רפואי. במינון אמנם, אבל נצטרך, כי הומניזם הוא הומניזם בכל מקום ובכל מצב. אז מה חדש? מה נשתנה המבצע הזה מכל המבצעים? כלום. נאדה. מה שהיה הוא שיהיה. אלא אם... אלא אם הנהגת הימין-מרכז במדינה תתעשת ותפנים כי שום כוח לא יפתור את הבעיה, וכי זה המקרה הקלאסי שבו אם בעיה לא נפתרת בכוח אז היא לא תיפתר ביותר כוח. וכי רק ישיבה סביב שולחן אחד, בחדר אטום, עם הרבה סיגריות, קפה שחור, נדיבות של מנצחים ורצון טוב לראות את עתיד האדם ולא את עתיד האדמה כחזות הכול – יביאו לבסוף לסוג של פתרון לסכסוך העקוב מדם הזה. תרצו שלום, אז שלום. תרצו הודנה, אז הודנה. תרצו תהדייה, אז תהדייה. מצדי, אי-לוחמה זה גם בסדר. לפחות למאה ועשר השנים הבאות. ניפגש אז ונדון מחדש. כמו במחלוקת על חבל אלזס בין הגרמנים לצרפתים. הסכם לחמישים שנה, וכשחלפו חמישים שנה הצדדים ביקשו להיפגש, לפתח את ההסכם ולדון בו בעוד... חמישים שנה. כי אחרת, מה לעשות, נצטרך להיפגש בעוד שנה, לא חמישים ובטח לא מאה, כדי לספור שוב את הנפגעים, שלנו ושלהם. אז אם כך, אני מציע כבר עכשיו שם למבצע שייערך בעוד שנה נניח, אולי שנתיים אם יתמזל מזלנו: "עזה לעזאזל". נו, איך השם? תודו, לא פחות טוב מ"עופרת יצוקה", שזה מתחרז ל"עדיין אנו במצוקה", ל"עמוד ענן", שזה מתחרז ל"עשראווי חנן" ועכשיו – "צוק איתן", שזה מתחרז ל"לנצח בכוח לא ניתן". אבל מאידך אני מציע לצאת במבצע מסוג אחר, מבצע "שבת אחים", שזה מתחרז ל"בקלאוות ופרחים". בקלאוות זה לחיות, ופרחים זה כדי שיהיה טעם לחיים. ובא לציון גואל.