בדברים שכתבתי ב-5.7.14, בNews1
1 קראתי לא להכנס לעזה. קריאה זו שאבה "השראה" מהנחה שישראל עלולה לחזור שבלונית על מהלכים מהעבר שלא הובילו לשום מקום ורק הקיזו דם רב משני הצדדים. אילו סברתי שכניסה מסיבית לעזה תפתור לישראל את בעיותיה הביטחוניות, ולו במחיר דמים כבד לצד השני ובמחיר דמים סביר לעצמנו, הייתי מצדד בכך. גישת היסוד היא שמחויבותה הראשית של ישראל, היא להגן על אזרחיה לרבות חייליה שגם הם אזרחים, בכל מחיר. עם זאת צריך לזכור שבמאבק לאומי לכל אזרח תפקיד, ותפקיד החיילים הוא לעמוד חוצץ מול האויב ולהגן על אזרחים לא לוחמים.
אינני דן כרגע בשאלות אידיאולוגיות, מוסריות או סמנטיות שעשויות לצוץ בהקשר לדברים הקודמים. הדיון נגזר מההיגיון הפנימי של ישראל כמדינה ריבונית ומערכת יחסי הגומלין היסודית בינה כמסגרת חברתית-אירגונית לבין אזרחיה - החובות והזכויות היסודיות והקבועות של כל צד כלפי משנהו.
אירועי השבועות האחרונים ובכלל זה חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים מגוש עציון כמעשה טרור מובהק, והירי תלול-מסלול המסיבי של חמאס על אזרחי ישראל ללא אבחנה, מביאים אותי לשקול מחדש את הדברים שכתבתי במאמר הנ"ל. המוטיבים המרכזיים המניעים את החמאס ביחס לישראל הם שנים: א. רצח יהודים; ב. שיבוש סדרי החיים של אזרחי ישראל. שניהם מובילים לדעת חמאס להכרעת ישראל בטווח הארוך. מלבדם נאבק חמאס על ההגמוניה ברחוב הפלשתיני.
שני המוטיבים המנחים משרתים אותה מטרה: מלחמת ההתשה טרוריסטית נגד ישראל כדרך לשבירת רצונה ולהכנעתה. אם יצליח חמאס לקדם ולשמר דרך זו באמצעות מהלכים שאינם מסכנים את קיומו ולהראות שיש לה השפעה ממשית על ההתנהלות הישראלית, נראה סוג מלחמה זה מתפתח במהירות לאורך גזרות נוספות של גבולות ישראל. חמאס אינו נבהל ואינו נרתע מנזקים ואבידות, אלא מנצל אותם במלחמת התודעה שהוא מנהל נגדנו במקביל למערכה הצבאית. במלחמת טרור, חלק זה של המלחמה הוא חלק מרכזי וחשוב שמשלים היטב את הלחימה הפיסית.
האירועים הנוכחיים מדגימים היטב את הסכנות לישראל מסוג זה של מלחמה. אף שמדובר כאן במלחמה אסימטרית טיפוסית, זו כבר מלחמה שהתפתחה מעבר לרמת היסוד של מלחמה אסימטרית - זה כבר דור שני או שלישי שלה. חיזבאללה מסוגל כיום לנהל מלחמה אסימטרית ברמת הדור השלישי ואף מעבר לכך ועם פטרון דוגמת אירן, יגיעו כל הארגונים המסונפים לו ופועלים תחת חסותו די מהר ליכולות של הדור הרביעי
2. כאשר תתיצבנה על גבולות ישראל מספר ישויות שלהן יכולות ברמת הדור הרביעי, יתפתח איום אסטרטגי חמור. בשלב ראשון זהו איום קונבנציונלי, אבל האופציה לאיום קשה יותר היא רק שאלה של זמן עוברת מהתחום התאורטי לתחום הראלי.
במאמר מאוחר יותר
3, טענתי שעל ישראל לשבור את טבעת החנק שטווים סביבה הערבים והאירנים, וכי הדרך הנכונה לעשות זאת היא על-ידי ניצול אפקטיבי של הזדמנויות, ולא ל-ידי הקלעות למלחמה כוללת בכל הגזרות וניהולה בתנאים הקשים ביותר האפשריים.
הזדמנות אחת כזו מול החיזבאללה, נוצרה במלחמת לבנון השנייה והוחמצה. הזדמנויות נוספות מול חמאס היו בשני המבצעים הקודמים בעזה - "
עופרת יצוקה" ועמוד ענן"; גם הם הוחמצו. מבצע "צוק איתן" הוא ההזדמנות השלישית מול חמאס בעזה, ואף על-פי שמצב האוכלוסייה האזרחית בישראל הפעם קשה יותר משהיה במבצעים הקודמים, הוא עדיין נסבל לעומת מה שעשוי להתרחש בפעם הבאה, אם נתדרדר אליה.
אין לי כרגע הסתייגויות רציניות לגבי האופן בו מנהל הקבינט את המהלכים הישראלים, לבד מאחת. זהירות לעולם היא מידה טובה, בתנאי שמדובר בזהירות ולא בהססנות או חשש. לצערי נדמה לי שקצב האירועים אינו נובע אך ורק מצרכי הזהירות, אלא משיקולים מהותיים שגויים ובכלל זה שעון הזמן הרצוי באירועים מן הסוג המתחולל עכשיו. רוב הדוברים המבקרים את ה
ממשלה, אינם עוסקים במבצע, בעתיד או במה שטוב לישראל, אלא בשאלה אם המבצע יתרום לחיזוק אבו מאזן או יחליש אותו, כלומר: באידיאות-פיקס המקובעות שלהם, הרואות באבו מאזן חזות הכל ופתרון אמיתי ואינן מבינות שגם הוא זמני וחולף, אולי אפילו מהר יותר משהם משערים לעצמם.
הצלחה של חמאס הפעם תזרז מאוד את הסתלקותו של אבו מאזן, או תאלץ אותו ואת תומכיו לשנות עמדות-יסוד בכדי לשרוד. כשם שהסכם הפיוס בין הרשות לחמאס נבע מחולשה זמנית של חמאס ומרצון של אבו מאזן לדוג במים עכורים (ויש שיאמרו "לנצל הזדמנות"), אני מסכים עם נתניהו שהמהלך של אבו מאזן שלילי במהותו מבחינתה של ישראל, וקבלתו ללא תגובה הולמת היא שגיאה וכרסום נוסף במעמדה ובמצבה של ישראל.
עזה היא כמעט מדינה. אולם זו מדינת ננס שספק אם היא יכולה להתקיים ככזו בכוחות עצמה. חמאס שולט כיום בעזה פנימה שלטון מלא, והוא שאחראי לכל מה שקורה בה ולכל מה שמתחולל ממנה כלפי ישראל. מאז תפס את השלטון ברצועה וגרש מממנה את הרשות, עמדו בפני חמאס שתי אפשרויות: לפתח את עזה ולהיטיב את מצבם של האזרחים הלא לוחמים החיים בה, או להשקיע את כל כולו ומאודו בהכנת תשתיות למלחמת טרור נגד ישראל; הוא בחר בדרך השנייה. מבחירה זו שלו צריכה ישראל לגזור את עמדותיה ומהלכיה כלפיו.
גזירה כזו צריכה לראות בחמאס אויב, בעזה תחת שלטון חמאס "מדינת אויב", ובשני הדברים גם יחד יש לטפל כבאויבים. את מלחמת התודעה יש להשתית על עובדות אלה וכך גם את ההסברה.
אסור לפטור מאחריות לנעשה בעזה את האוכלוסייה האזרחית המתגוררת שם - יש אחריות להתרחשויות אלה. האוכלוסייה האזרחית היא שהעלתה את חמאס לשלטון, היא זו שלא התקוממה נגדו אף על-פי שהזניח אותה כליל וכפה עליה משטר אימים מתמשך של מלחמה, הרג והרס. היא זו שממשיכה לתמוך בו ובמעשיו ובגיבוי שהיא נותנת לו - באופן אקטיבי ובאופן פסיבי - היא שותפה למדיניות שהוא מנהל מול ישראל.
לכן, חרף העובדה שישראל אינה מנהלת מלחמת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית בעזה - והשאלה עד כמה בכך אנו יורים לעצמנו בשתי הרגליים היא שאלה שיש לשאול ברציפות - אינה צריכה להתרשם יתר על המידה מהנזקים התוצאתיים שסובלת האוכלוסייה האזרחית בעזה ממעשי החמאס ומתמיכתה בו. עם זאת, מותר להניח מבלי להסתכן שיש בעזה גם אוכלוסייה אזרחית שאינה מרוצה מהמצב שוללת אותו ומוכנה לשינוי, אך אינה מסוגלת לחולל אותו בכוחות עצמה. עובדה זו צריכה לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל בניתוב דרך היציאה מהמצב הנוכחי, ובמידת האפשר להשפיע על אופיו של הנתיב שיגובש. כשם שאין ממהרים בניהול המלחמה אין למהר גם בניהול היציאה. שני הדברים שלובים. אם נצא "עקום" נחזור ישר למלחמה הבאה.
חייבים להבין ולקחת בחשבון שיציאה כאשר החמאס שולט עדיין בעזה, היא סוג אחד של משחק, שבו הסיכויים לחזור תוך זמן לא רב למבצע נוסף גדולים במיוחד. כל עוד חמאס שולט בעזה, האידיאולוגיה והמוטיבציה יכתיבו את דרכו, ודרכו היא דרך המלחמה בישראל. שלושה סבבי עימות מאז 2008, שמכולם יצא חמאס שלם (במונחי חמאס) ומחוזק, מובילים רק לדרך אחת.
הכנסת אבו מאזן למשוואה זו תחזק עוד יותר את המגמות השליליות, משום שתוסיף לתסבוכת הקיימת ממילא את ממד המאבק בין חמאס לרשות על ההגמוניה ברחוב הפלשתיני ולא רק את שאלות המציאות העזתית והשרדות החמאס ושלטונו בה.
הפתרון אליו צריכה ישראל לשאוף הוא מצב חדש בעזה. מצב כזה חייב לכלול שני מרכיבים: א. ישראל מוכנה ויכולה לשנות מן היסוד את המציאות בעזה, ותעשה זאת בכל מקרה שעזה תסתמן כאיום אסטרטגי על ישראל. ב. חמס יסולק מהשלטון בעזה ויוחלף על-ידי מסגרת אחרת, אלא אם יסכים לפרוז הרצועה והפסקת הלחימה בישראל ללא מגבלות זמן. בשני תנאי-יסוד אלה טמון איום סמוי שאומר שברגע שחמאס יסטה מהבנות-הסכמות אלה, הוא יודח מהשלטון בעזה, ואם יהיה בכך צורך אזי הדבר יתרחש באמצעות כניסה ישראלית נוספת ואכיפה בכוח של השינוי.
הפעלת והחלת כללי משחק אלה על עזה, הם תקדים לעתיד גם במקומות אחרים, ובכלל זה ברשות הפלשתינית, כאשר שתי הטריטוריות מנוהלות ומתנהלות במנותק זו מזו, עד אשר יהיה הסכם אזורי אחר, שבו יהיה לישראל ולצרכיה מקום מרכזי. כאמור: החיפזון הוא מהשטן, ובמיוחד כך במזרח התיכון.
במסגרת הגישה המבקשת לצור בעזה מציאות חדשה, המבצע הנוכחי הוא הזדמנות לשינוי. את מהות השינוי יש להציג אפריורי ואת היישום צריך חולל בשלבים, ובהדרגה. המשימה המדינית הקשה ביותר של הממשלה כיום היא לייצר את השינוי התודעתי במערב, שיניח לישראל לנהל בעזה מהלך מדורג לשינוי המציאות, שביסודו עומד עניין סילוק החמאס וכל ארגוני הטרור, השמדת תשתיות הטרור, ועיצוב מציאות אזרחית חדשה, שחמאס יכול להשתלב בה אם יקבל פרוז והודנה שאינה מוגבלת בזמן, ויסייע בכך.
מציאות אזרחית חדשה בעזה צריכה להתבסס על תושבי הרצועה ולא על שום גורם מבחוץ, גם לא אבו מאזן. מציאות אזרחית חדשה חייבת לכלול שילוב מנהיגות מקומית בממשל וחייבת לכלול תזוזות של אוכלוסיות, ושינוי יסודי בתנאי החיים שלהן. ישראל צריכה לשמר לאורך זמן מציאות של הפרדה שלטונית בין עזה לבין איו"ש, ורק אם וכאשר בשתיהן יתחוללו שינויים בעלי אופי דומה - בעזה בחסות ישראל ובתמיכת מצרים הליגה הערבית והמערב, ובאיו"ש באמצעות הרשות ובסיוע ישראל, המערב והליגה הערבית - ניתן יהיה לשקול סוג כזה או אחר של איחוד בין שתי הישויות.
צפיפות האוכלוסייה בעזה היא קרוב ל-7000 נפש לקמ"ר, פי 3 בקרוב מהצפיפות הממוצעת בגוש-דן. קצב הריבוי הטבעי השנתי ברצועת עזה הוא כ-2.91% (2014) ואילו בישראל כ-1.5%. הקצב בישראל נמצא אומנם בקו עליה, וברצועה בקו ירידה מואץ, אבל ממדיה של הרצועה (כ-365 קמ"ר) יוצרים חנק דמוגרפי חמור, שהדרך היחידה להתמודד עימו בהצלחה לאורך זמן היא עידוד הגירה מרצון של חלק מהאוכלוסייה העזתית, שממילא אינה הומוגנית.
הגירה כזו צריכה ישראל לעודד ולסייע במימושה בין היתר באמצעות מענקים כספיים. חלק מההגירה מעזה יכולה להיות לאיו"ש (שהוא שטח גדול פי 20 בערך מעזה), לתחומי השליטה של הרשות, אולם הרשות היא זו שצריכה להחליט מי, כמה, ולהיכן
4. חלק אחר יהגר למדינות שונות וחלק שלישי ישאר ברצועה ולאחר זמן לא קצר, ככל שישכיל להשתלב בתוכניות השיקום, יתבסס בה בתנאים משופרים. פתרון הבעיות הכלכליות והחברתיות של עזה הוא תנאי לרגיעה ביטחונית, ובגלל השונות הרבה בין עזה לבין איו"ש, אין כמו העזתים עצמם מתאימים להתמודד עימן. אם תחליט ישראל לקדם יעד כזה, עליה לפעול לכך שהגורמים החזקים כלכלית בעזה, המבקשים כיום לעזוב את המקום תחת מוראות המלחמה החוזרת ונשנית, יחזרו בהם.
כל האמור לעיל מהווה מסגרת שלדית ל"מיני תוכנית-מרשל" לרצועת עזה. בשל ממדיה של עזה מזה ונסיונה של ישראל בקליטה ושיקום של קבוצות אוכלוסייה לא קטנות במשך כל תקופת קיומה מזה, יכולה ישראל לתרום תרומה מכרעת ליישום תוכנית כזו, ובכך להדגים בפני הגורמים הלא פונדמנטליסטים באזור חיים במסגרת מערכת מושגית חדשה.
להערכתי, אם לא תיווצר תוכנית מסוג זה או דומה לה, יסתיים המבצע הנוכחי ב"דריכה במקום". קרוב לוודאי שנקודת היציאה של ישראל תהיה טובה יותר משל החמאס אבל לא תהיה בה פריצת דרך, לא מסלול המוביל לפתרון מעשי ולא שקט לאורך זמן. תוכנית כזו טובה גם למאבק התודעתי וגם להסברת המדיניות הבסיסית של ישראל מול עזה.
אפשר, כמובן, שלא יהיו פרטנרים למהלכים משקמים כאלה ולא ניתן יהיה לקדמם מכל וכל. במקרה כזה, עידוד הגירה מעזה למקומות שמחוץ לארץ ישראל המערבית, הוא מהלך אסטרטגי חיוני, שבלעדיו לא רק שלא יהיה פתרון לבעיית הטרור מעזה אלא שבעיה זו תלך ותחמיר במהירות, משום שתנאי-היסוד שיצרו אותה ומקיימים אותה יחריפו וילכו.
מהלכי צה"ל המסתמנים בימים אלה - פינוי עצמי של אוכלוסייה אזרחית, וניקוי שיטתי ויסודי של הרצועה מצפון לדרום מחמאס, מארגוני טרור אחרים ומתשתיות טרור ויצירת אזורים מפורזים מנשקי תקיפה וגורמי טרור - יוצרת הממשלה תנאי התחלה טובים ליישום האמור לעיל. ברור שדרכי היישום ושלבי היישום הם שלדיים בלבד ויש להתאימם מכל הבחינות למציאות בשטח ולהרכב השותפים. האם סימנים התחלתיים אלה מקריים, או שהם מעידים על תחילת ההליכה בדרך הנכונה? אני מקווה שהחלק השני נכון; המבחן האולטימטיבי הוא תמיד מבחן התוצאה.
הדילמה האמיתית של ישראל איננה אם יירה מהרצועה טיל או רקטה בעוד שלושה חודשים שלושה ימים או שנה? היא לא מה יהיה מחירו של מבצע קרקעי מתגלגל להשגת מטרה אסטרטגית קונקרטית, ואפילו לא השאלה מה יקרה בעזה אם יודח החמאס מהשלטון. הדילמה האמיתית היא אם וכיצד ינוצל מבצע זה, בניגוד למלחמת לבנון השנייה והמבצעים הקודמים בעזה, ליצירת מציאות אסטרטגית חדשה ברצועה. ומציאות אסטרטגית חדשה פרושה הורדת רצועת עזה מרשימת בסיסי הטרור המובהקים המקיפים את ישראל ומאיימים עליה.
אם בנוסף לכך תצליח ישראל גם לחולל ברצועה ראשיתו של מהלך שיקומי ברוח הדברים הנ"ל או בדומה להם, יהיה זה מבצע מוצלח באופן מיוחד. צה"ל יכול לעשות זאת וצהל צריך לעשות זאת.
הציבור הישראלי רובו ככולו - להבדיל מהתקשורת המברברת עצמה לדעת - מוכן לתת לממשלה אשראי ככל שנדרש לה להשיג את היעד של הפסקת הירי לאורך זמן. הכדור בידי הקבינט וראש הממשלה. העולם ישלים עם הצלחה, ביתר רצון או בפחות רצון. צאו לדרך, דברו ברור, עשו את הנדרש ועימדו בקפידה ונחישות על זכויות היסוד של מדינת ישראל. ממשלת ישראל, אינה חייבת הסברים לשמאל הקיצוני, לא לאנטישמים של אירופה ולא לארכי-רוצחים של העולם הערבי.
ובלי מילת ביקורת ממותנת מאוד על התקשורת לא עשינו עבודה שלימה. אם תפסיק התקשורת לשטוף אותנו במלל סרק שרוב הדברים בו מיותרים, מטופשים, מזיקים, פוגעים בתחושות הביטחון של התושבים ובסולידריות הלאומית. אם תפסיק לדקלם בסיטונות מפי עצמה ומפי דוברים ארכאיים רעיונות שעבר זמנם והם מעוגנים במשאת נפש יותר מאשר במציאות -- תוכל לשם שינוי לתרום למאמץ הלאומי. ואם לא תרסן עצמה מרצון ומתוך אחריות לאומית, הגיע הזמן שהממשלה תפעל לרסן ולווסת את הדיווחים למינון (ולא לתכנים) סביר ומועיל, במיוחד בשעות חרום. ואנא, אל תנסו לבלבל אותנו עם סיסמאות חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת - בקונטקסט הנוכחי אלה שקרים נטו.
